קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, צ'חלה מועלם נולדה בשנת 1936 לסלח וג'ורג'יה מועלם בבגדאד שבעיראק. הילדות של צ'חלה בבגדאד הייתה שמחה. בגדאד הייתה עיר חיה – הרחובות הומי האדם, השווקים הצבעוניים, השכנים החביבים ועוברי האורח אומרים שלום בחיוך. הערבים והיהודים בעיר חיו זה לצד זה, למדו ביחד, בילו ביחד וניהלו את חייהם בשלווה.
הערבים והיהודים בעיר חיו זה לצד זה, למדו ביחד, בילו ביחד וניהלו את חייהם בשלווה. בחלוף השנים, התנועה הנאצית צמחה, החלה לפרוס שלוחות וליצור קשרים ברחבי העולם וגם בבגדאד. אישי ממשל שונים ופוליטיקאים השתלבו ופעלו על מנת לבסס קשרים עם האליטה והממשל, שגרירויות בבגדאד תמכו ומימנו פעילות פשיסטית ואנטישמית ובנוסף – תעמולה אנטישמית מסיבית על התושבים. השגרירות הגרמנית רכשה את העיתון הנוצרי "אל-עאלם אל-ערבי" והחלה לפרסם בו מדי יום קטעים מספרו של אדולף היטלר "מיין קאמף" בתרגום לערבית.
חייהם של היהודים בבגדאד כבר לא היו שמחים ולא היו מוארים. ההנהגה החלה לנקוט צעדים קשים נגדם. תחילה פוטרו עשרות פקידי ממשל יהודים ממשרדי הכלכלה והתחבורה, לאחר מכן החלו להגביל את מספר התלמידים היהודים בבתי הספר, פוטרו מאות יהודים מעבודתם, ואז גם החלה האלימות. בראש השנה נרצחו שלושה יהודים, ביום כיפור הושלכה פצצה לבית כנסת, ובקיץ הושלך רימון יד למועדון היהודי לורה כדורי וצעיר יהודי נהרג.
ב-1 ביוני 1941, חג השבועות, פרצו הפרעות. רחובות בגדאד הפכו לזירת טבח. צעקות "אד'בח אל-יהוד" שטפו את השכונות. התושבים המוסלמים, שעד לפני רגע היו שכניהם הקרובים של אותם יהודים, הצטרפו לחיילים והשוטרים והחלו לטבוח ביהודים, הכו בהם, דקרו ושחטו אותם בחרבות ופגיונות לעיני כול בזמן שנהגי אוטובוסים דורסים את הגופות. הנשים נאנסו, הרכוש נבזז, בתי הכנסת וחנויות יהודים הוצתו וספרי תורה הושחתו. 179 יהודים נרצחו, 2,118 נפצעו, 242 ילדים נותרו יתומים, ומעל 50,000 בני אדם רכושם נבזז.
צ'חלה הייתה אז רק בת חמש. היא ומשפחתה נאלצו לעבור מבית לבית ולהתחבא על מנת להינצל, על מנת להישאר בחיים. היא לא הכירה שנאה כזאת. היא לא ידעה שקיים בעולם רוע כזה. רצו לרצוח אותה רק בגלל שהיא הייתה ילדה יהודייה. הפחד שיתק אותה ואת משפחתה. זה או לברוח או למות. צ'חלה ניצלה על ידי משפחה מוסלמית שהסכימה להחביא אותה ואת משפחתה, אבל בגדאד כבר לא הייתה אותו מקום שבו היא גדלה. העיר הייתה חבולה ופצועה. היהודים לא יכלו להתגבר על הזוועות שעברו שם. אחרי כמה שנים צ'חלה עלתה לארץ והכירה את ג'מיל עובדיה. הם התחתנו, התיישבו בעפולה והקימו משפחה. נולדו להם שמונה ילדים ו-20 נכדים.
צ'חלה היא סבתא שלי. את הסיפורים האלה שמעתי בילדות שלי. שמעתי את הכאב של מה שהיא עברה, שלעולם לא עזב אותה. סבתא שלי לא לבד. חיים היום במדינת ישראל כ-20,000 יהודים ניצולי פרעות הפרהוד, וגם אצלם הפצע מעולם לא הגליד. הם זוכרים את הכול. כשנבחרתי לכנסת הבטחתי לעצמי ולסבתא שלי שהסיפור שלה יישמע, שהסיפור שלהם יישמע. כשאני הייתי בבית הספר מעולם לא דיברו על זה, מעולם לא למדתי על זה, מעולם לא ציינו את זה – כאילו זה לא קרה, פיסת היסטוריה שנמחקת. אני לקחתי על עצמי את האחריות לשמר את הזיכרון.
הצעת החוק שמונחת מולכם, הצעת חוק יום לציון אירועי הפרהוד, הייתה אחת ההצעות הראשונות שהגשתי כחבר כנסת כבר בכנסת העשרים-ואחת. באותה שנה ביקשתי מיו"ר הכנסת לשעבר יריב לוין לציין את הפרעות בכנסת. שנה לאחר מכן ביקשתי ממנו שוב, והוא נעתר לבקשתי. כמות התגובות שקיבלתי מניצולי פרהוד ובני משפחותיהם הייתה יוצאת דופן – השיחות הנרגשות והדמעות על זה שסוף-סוף יש מישהו שמכיר בהם, שמספר את התלאות שהם עברו, שמנציחים את הסיפור שלהם, של העיראקים.
הצעת החוק שלפניכם באה לקבוע יום לציון פרעות הפרהוד, לקיים ישיבה בכנסת פעם בשנה בנושא, ללמוד באותו היום במוסדות החינוכיים את הנושא, שכל תלמיד במדינת ישראל יכיר וילמד את מה שקרה ליהודי עיראק, ובנוסף – לאפשר קיום עצרת מרכזית. הצעה כל כך מתבקשת, כל כך בסיסית – לא לשכוח ולא להכחיש את הכאב שלהם. אבל הממשלה הזו החליטה למרוח ולהעיף את הצעת החוק. ואני שואל אתכם: למה? למה אתם עושים את זה? למה אתם מקפחים אותנו? למה אנחנו פחות חשובים בעיניכם? אתם ממשלה תל אביבית. שמים פס על המזרחים ועל הפריפריה. כמה נלחמתם בשביל הקיבוצים, ראינו את זה. ביטלתם, רצתם לבטל את הגדלת המיסים עבורם. ציטוט: "לקיבוצניקים היה חלק מרכזי במחאה שהחליפה את השלטון ובהקמת הממשלה עם המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות. רבים מאלו שעמדו בצמתים ובגשרים, שהניפו דגלים, שסחבו את הצוללות – הם קיבוצניקים. עכשיו זו האחריות שלנו, לקדם את ערכי השוויון והשיתוף", סוף ציטוט. זה יצא אתמול משר הבריאות בממשלה. זה מה שמעניין אתכם.
אבל על מי כן השתם מיסים? על אנשי הפריפריה, כמובן. על החלשים, לא על האליטה. הטלתם עליהם מס גודש, ביטלתם את הרפורמה והתקצוב על כביש 65, כביש הדמים, מעפולה לצומת גולני, תקצוב שהיה אמור לדאוג לביטחוננו, תושבי הפריפריה. לא השקעתם בזה שקל. הבאתם מס חובבני ועמוס בחורים על כלים חד-פעמיים, אבל העיקר להעביר, לפגוע בחרדים, לדאוג לישראל הראשונה, והשאר לא חשובים.
והיום אנחנו מקבלים עוד הוכחה על הממשלה הזו. אתם לא סופרים את המזרחים, לא אכפת לכם מיהודי עיראק. הצעת חוק פשוטה, שבאה לשמר את הזיכרון של הסבל שהם עברו, של האימה – אתם לא מוכנים לקדם את זה. זורקים אותם מתחת לגלגלים. גם הם, גם יהודי עיראק, הם אלו שהקימו את המדינה הזו שכולנו חיים בה היום. גם להם מגיע שיכירו בהם. סבא שלי, זיכרונו לברכה, סלל כבישים באזור העמק. אח של סבא שלי, דוד עובדיה, זיכרונו לברכה, נפל במלחמת ששת הימים. הם לא מבקשים כסף, הם לא מבקשים רכוש, הם לא מבקשים אדמות, הם מבקשים בסך הכול שידעו, שיספרו, ואפילו זה צורם לכם מדי.
תפקידנו הוא להנחיל לדורות הבאים את העבר, את מה שהסבים והסבתות שלנו עברו בתפוצות עד שקמה המדינה הזו, המדינה שלנו, מדינת ישראל, מדינת העם היהודי. אני קורא לכם, חבריי חברי הכנסת וחברות הכנסת, להצביע בעד הצעת החוק החשובה הזאת, בשביל צ'חלה ובשביל שאר ניצולי הפרהוד בארץ. תודה רבה.
אדוני השר, תודה. בהחלטת ועדת השרים – לא שומעים?
אדוני השר, בהחלטה שלכם, של ועדת השרים, רשמתם חצי שנה דחייה, ולכן התכוונתי להצביע. מאחר שאתה אומר שאתה רואה לנכון כן לקדם ולקצר את זה לשלושה חודשים, אז אני מושך את ההצבעה ונצביע בהמשך.
955 מילים של אופיר כץ. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.