כן.
כבוד היושב-ראש, חברי וחברות הכנסת הנכבדים, (אומרת דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם: האם הגיע אל אוזניך סיפור המלחמה, ושחיטת האנשים כשחיטת בהמות, וסיפורו של עם שנקרא קצירת הגולגולות, שהבמה שלו הוא כפר ששמו כפר קאסם? בשנת 1956, במהלך השלטון הצבאי, אירע הטבח הזה, טבח כפר קאסם, והתברר מייד אחריו שהוא היה חלק ממהלך אסטרטגי. את מעורבותם של האחראים והפוליטיקאים חשפו שני חברי הכנסת המנוחים תופיק טובי ומאיר וילנר, אשר נכנסו בזחילה על בטנם לכפר קאסם, תחת השלטון הצבאי, אשר רצה להשאיר את הטבח בסוד, והם חשפו מעל בימת הכנסת את מה שאירע.)
(אנשינו בכפר קאסם, קורבנות הטבח, הם בני ובנות כפר קאסם, אבל הם, הם עצמם, בני הקהילה הערבית הזאת ובני ובנות העם הפלסטיני. 65 שנים הסיפור הזה היה ועודנו הסוגיה של כולנו, הסוגיה של העם, ולא נרשה לחנוק אותו, לכתר אותו ולהפריט אותו.
פתחתי את עיניי לעולם הזה פוליטית וקראתי בכל שנה את האיגרת של תופיק טובי, זיכרונו לברכה, לאנשי כפר קאסם, ולמדתי שהפצעים שלנו לא מגלידים בהתנצלויות ושדם השהידים שלנו יקר יותר מהגרוש של שדמי, בהחלט. לכן אנחנו, אני וחבריי מהחזית, מעלים את הצעת החוק הזאת במליאה הזאת במשך יותר מ-20 שנה. התחיל בכך המנוח תופיק זיאד, המשיך בכך חבר הכנסת מחמד ברכה, ומסר לי את הפיקדון היקר הזה. אני נושאת אותו במצפון שלי ואני מעלה את הצעת החוק בכל שנה ביום הזיכרון מאז שנכנסתי לכנסת.
אם כך, מה חדש? למה המהומה עכשיו? הצעת החוק הזאת נכנסה לסדר-היום הכנסת במשך 20 שנה בכל שנה ביום הזיכרון כסוג של ציון יום הזיכרון. אפילו אם יש שינויים – שנשיא המדינה ביקר בכפר קאסם, ואולי יבקר שם פעם נוספת – ההכרה באחריות ההיסטורית, המוסרית והמדינית לטבח הזה תישאר, זו הסוגיה המרכזית, ולא התנצלויות, ושלא ימכרו לנו אשליות.)
ב-29 באוקטובר – – –
בגלל אנשים כאלה צריך הכרה, צריך הכרה. אתם יודעים שזה קרה. תתביישו. בצבא שהלכת אליו מלמדים על הטבח. מלמדים על הטבח.
מלמדים על הטבח ומנסים להעביר את המסרים. עכשיו אתם לא רוצים. כל כך קשה לכם לשמוע ערבית?
אתה תמשיך לשמוע ערבית במדינה הזאת.
הוא בעצמו דיבר בערבית מעל הדוכן.
אבל ערבית שב"כניקית.
אדוני היושב-ראש, אני מבקשת תוספת זמן.
מעל הדוכן הזה עמדת מעל הדוכן הזה ודיברת ערבית קלוקלת, שב"כניקית, אז אל תלמד אותי מה מותר ולא מותר.
כנראה בגלל שאתה מבין ערבית אתה מתקומם.
אם מישהו התפלא על מה שדיברתי, דיברתי בערבית על אל-מג'זארה. אל-מג'זארה זה טבח. דיברתי על כפר קאסם, שכולכם מכירים.
שכל מי שהלך לצבא יודע בדיוק מה קרה שם. ב-29 – – –
אל תגיד לי "גברתי", בינתיים זכות הדיבור שלי. אתה תשתוק.
ב-29 באוקטובר 1956, בזמן השלטון הצבאי, חזרו חקלאים ערבים אזרחי ישראל, משפחות של גברים, נשים וילדים, מהשדות לביתם בכפר קאסם. בשער הכפר עצרו אותם חיילי משמר הגבול, הורידו אותם מהמשאיות ומהמכוניות ושם ירו בהם למוות. 49 אזרחים פלסטינים של מדינת ישראל, בני כפר קאסם, נרצחו באותו יום רק כי הם היו ערבים. בין ההרוגים היו 12 נשים וילדות, 10 נערים בני 14–17 ושבעה ילדים בני 8–13.
הכרה בעוולות, הכרה בעוולות – – –
חבל שאתה עושה את ההשוואה הזאת.
לטיפת אנושיות אני מצפה מכם.
אני מצפה שתתחברו רגע, רגע תתחברו להרגשת האובדן של אנשים יקרים. תתחברו לרגע לאותו רגש של עם שעבר עליו טבח והוא שמר את הזיכרון הזה למרות הכול.
הוא הצליח לשמור על עצמו במולדתו. הכרה בעוולות.
הכרה בעוולות היא שלב הכרחי בדרך לתיקון. זו אמת שנכונה לגבי טבח כפר קאסם, זו האמת הנכונה לנכבה, וזו האמת שנכונה לכל יכולת לחיות יחד בעתיד משותף.
הדרך הבטוחה לפיוס אמיתי בין המדינה לבין האזרחים הערבים, וגם הדרך לפיוס עם כלל העם הפלסטיני, עוברת דרך הכרה בפשעי העבר. הקואליציה הזאת, הממשלה הזאת, מכריזה שהיא קואליציית פיוס. היא מכריזה שהיא ממשלת שינוי. יותר מזה, היא מכריזה שהיא ממשלה יהודית ערבית. אם הממשלה הזאת היא כל מה שהיא מתיימרת להיות, עליה להעביר את החוק, שמבקש ארבעה דברים: הכרה בטבח, לימוד במערכת החינוך, תמיכה בהחייאת הזיכרון של השהידים, של האנשים שנהרגו, והדבר הרביעי, חשיפת כל המסמכים הקשורים בטבח הזה. ארבעה עקרונות שיובילו אותנו למקום יותר טוב. אני פונה ואומרת: אם הממשלה תפיל את החוק, זאת תהיה עוד הוכחה שאין בה בשורה, שאין לה אופק ושאין לה עתיד. אם הקואליציה תפיל את החוק הזה, זה מעיד על כך שגורמים בתוך הקואליציה, בעיקר מהצד השמאלי של המפה, לא מצליחים להשפיע דיים על הפוליטיקה שמובילה את הממשלה הזאת. אנחנו מדברים על צעדים אנושיים ממדרגה ראשונה, צעדים שיובילו אותנו לקו של פיוס ושל הכרה היסטורית, כדי שלא נחזור למצב שבו נאבד אנשים בדרך. אם לצבא יש את היכולת ללמד על כפר קאסם, אז בטוח בטוח מערכת החינוך יכולה לעשות את זה.
חברי וחברות הכנסת, כבוד היושב-ראש, הנושא כאוב. והוא כאוב לכולנו. וההתעקשות להעלות את החוק כל שנה, היא לא באה להתנגח באף אחד ולא להביך אף אחד, אלא להיאבק למען זכותם של בני העם שלנו שיכירו בטבח שנעשה. זכותם של אנשי כפר קאסם שיכבדו את האנשים שלהם ושיזכירו את הטבח שלהם.
אני חייבת להגיד מה שאתם לא יודעים. כבוד השר עיסאווי עלה לדוכן הזה בזכות ההסכמה שלי. הייתי יכולה לא להסכים לתת לו לעלות כשר שני, והוותיקים ביניכם יודעים את זה. אתם יודעים, בזכותי הוא קיבל זמן דיבור על הדוכן הזה. למה? כי אני מכירה בכאב של כולם. ואני מכירה בכאב של מי שיושב בממשלת שינוי וחייב למלא את פיו מים כשמדובר על טבח בבני עמו. הכאב הוא כנראה קשה מנשוא: לשבת בממשלה דורסת – עליך, על ההיסטוריה שלך, על הנרטיב שלך, וזורקת לך גרוש, שדמי חדש. זה מה שאנחנו מקבלים – גרושי שדמי. לא עוד. לא עוד. לא נקבל גרושים, ולא מיליארדים, תמורת השתקה ותמורת דריסה והתנכרות לטבח, שכולכם יודעים שקרה. כולכם יודעים. תראו את ההתגייסות של הקואליציה, עלק קואליציית שינוי. מה אתם משנים חוץ מראש הממשלה? תגידו לי, מה אתם משנים, אם בנושאים שיש לכם את ההזדמנות לעמוד על מצפונכם ולשנות, אין לכם את הכוח.
ולחבריי במרצ, אם אין לכם יכולת אפילו לבקש זכות דיבור כשר שני. למה אתם יושבים? בשביל מה אתם יושבים?
כסף? ולכל אלה שרוצים ללכת על החוט הדק הזה – כן איתכם, לא איתכם, מאפשרים לכם – תתעוררו. זה היה מבחן. זה היה מבחן. אני לא רציתי להפוך אותו לכזה. חשבתי שתהיה לכם יכולת השפעה. התברר שאתם נמר מנייר, לא משפיע. גרושי שדמי – לא עוד.
וכבוד השרה, את יודעת טוב מאוד, מה שאתם מלמדים – אתם מלמדים על פקודה בלתי חוקית בעליל, ומשתמשים בכפר קאסם כדוגמה. אנחנו מבקשים הכרה. אנחנו מבקשים שילמדו בכל בתי הספר על הכאב, על מה זה עשה לנו.
מה התוכניות היו. ואנחנו רוצים חשיפה. וחבל, חבל – – –
מירב, תירגעי. תירגעי.
אני מאוד שמחה שפה עמד ראי גדול שכל אחד יכול להסתכל עליו עכשיו. יכולים לנפץ את הראי, אבל התדמית שלכם תישאר איתכם.
1,066 מילים של עאידה תומא סלימאן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.