קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. כבוד השר, חברות וחברי הכנסת, למען האמת, עצוב מאוד שבכלל צריך להביא הצעת חוק כזאת לדיון, משום שנדמה שכל מי שחי באזור הזה – –
– – וכל מי שחי במדינת ישראל אמור לתהות, נדמה לי, איך ייתכן שלמרות שחיים בתוכנו כ-20% מאזרחי ישראל שהם דוברי השפה הערבית, ושבאזור סביבנו רוב מוחלט של המדינות דוברות ערבית – אפילו באזור המרוחק, לא רק מסביב לגבולותינו – במציאות הזו יש בקושי אלפים בודדים של תלמידים בבתי הספר הממלכתיים שלומדים ערבית. הדבר הזה לא היה כך בעבר, אלא שכתוצאה משורת החלטות שערורייתיות של שרי חינוך לאורך השנים, מספרם של לומדי הערבית הלך וירד, הלך וירד, הלך וירד, והגיע בעצם למצב שמעטים מאוד הם אזרחי ישראל היהודים שדוברים את השפה.
יתרה מזו, אדוני היושב-ראש, אם בעבר לפחות התברכנו בלא מעט יהודים שהגיעו ועלו מארצות דוברות ערבית והייתה להם את השפה, או כשפת אם או לפחות כשפה שהייתה להם בקיאות מסוימת בה, הרי שגם הדבר הזה, מטבע הדברים, הולך ונעלם, והדור החדש איננו בקי ואיננו יודע ואיננו מכיר.
אני חושב שזה מצב בלתי נסבל, זה מצב נורא ואיום. הוא תולדה של הזנחה מתמשכת של משרד החינוך, של שרי החינוך. הוא גם תולדה – וצריך לומר את זה בגילוי לב – של רתיעה של לא מעט אנשים בחברה היהודית מכך שמטבע הדברים הערבית היא שפתם של אלה שלא פעם נמצאו בצד שנלחם בנו. הדבר הזה מרתיע אנשים ויצר איזושהי תדמית שלילית לעניין הזה.
אבל אני חושב שהיום, דווקא היום, כאשר אנחנו נמצאים שנה לאחר חתימת הסכמי אברהם, עם שינוי מאוד גדול שהצלחנו לייצר במזרח התיכון, עם רוחות של שלום ועם פוטנציאל מאוד מאוד גדול לעתיד ולהמשך – הדבר הזה, הצורך הזה בלימודי הערבית הופך לחיוני יותר ויותר, ומולו חוסר מעש, והייתי אומר אפילו ההפך – הליכה אחורה ורגרסיה.
אגב, אני רוצה לומר דבר נוסף בעניין הזה: יש כאלה שמתפארים בכך שישנם מקומות שבהם כבר מלמדים משהו, מלמדים קצת ערבית מדוברת. אני חושב שאין טעות גדולה מזו. אין שום דרך אמיתית ללמוד ערבית בלי לימוד יסודי של ערבית ספרותית. אגב, אדוני היושב-ראש, קיבלנו עכשיו דוגמה עד כמה הנושא הזה מעניין את שרת החינוך ואת משרד החינוך. אפילו להשיב להצעה שלי, לשמוע את הדברים מתחילת הדרך – שרת החינוך לא חשבה שהנושא מספיק חשוב, והגיעה רק עכשיו. לא פלא, האמת, לא מפתיע. לא ציפיתי למשהו אחר.
אני רוצה לפנות לחברי הכנסת רוזין, לסקי, לחברות הכנסת רוזין ולסקי, שנמצאות כאן. אני רוצה – – –
וחבר הכנסת רז, שנמצא כאן. אני רוצה לשאול אתכם באמת שאלה אמיתית. הרי אתם יודעים היטב שהצעת החוק הזאת, הצעת החוק הזה, חברת הכנסת לסקי, אתם הרי יודעים היטב שהצעת החוק הזו היא לא איזו – –
תקשיבי עד הסוף. – – פרובוקציה שעשיתי עכשיו מספסלי האופוזיציה. כי את הצעת החוק הזו אני הגשתי ביחד עם חברכם לסיעה, השר דהיום, עיסאווי פריג', עוד בכנסת התשע-עשרה, כאשר הייתי חבר כנסת, והינה, ההצעה הזו סוף-סוף מובאת לכאן לדיון.
זה לא הגיע למליאה, ואני אסביר לכם גם למה.
אני אענה לכם. אני אענה לכם. האמינו לי, אתם מכירים אותי שאני לא רק אומר דברים, אז תקשיב, חבר הכנסת מוסי רז. חבר הכנסת רז, אי-אפשר לשאול ואז – תקשיב. אני אספר לך מה היה. אני ידעתי ששר החינוך – חבר הכנסת רז, אני עונה לך.
אני ידעתי ששר החינוך דאז מתנגד להצעת החוק, ידעתי, אבל למרות זאת אני עשיתי את המקסימום שיכולתי והבאתי אותה לדיון בוועדת שרים לחקיקה על חשבון המכסה שהגיעה לי, ונאבקתי וניסיתי לשכנע. לצערי הרב, כפי שאתה יודע, הסיעה שלי משכה את ההצעה מהשולחן ולא יכולתי להביא אותה להצבעה.
תשמע אותי עד הסוף. ביקשתי אז, ואמרתי לחבר הכנסת פריג': בוא נגיש את זה עוד פעם. הפעם אתה תגיש, ונגיש את זה על המכסה הסיעתית שלך. לצערי הרב, לא הספקנו.
עכשיו אני אומר לך בצורה הברורה ביותר: אתם בסיעה, הדבר הזה – אי-אפשר לחשוב על איזה פסיק במה שאתם מאמינים בו שהדבר הזה סותר אותו. ההפך הוא הנכון. אתם הייתם יכולים לעשות מה שעושות פה סיעות אחרות כשמגיע משהו שחשוב להן. הינה, לדוגמה, בא חבר הכנסת ווליד טאהא – אל תרוצי כל כך מהר ותתרגזי, חברת הכנסת רוזין, כי זה דווקא משקף את האבסורד ואת הצביעות שלכם. בא חבר הכנסת טאהא, וכשהוא רצה לפתוח את המכון הפתולוגי בשבת הוא אמר: רבותיי, אם אני לא אקבל א', ב' וג', לא תהיה ממשלה. אבל אתם כבר הצבעתם בעד חוק הכניסה לישראל, ועכשיו אתם הולכים להצביע נגד הצעת החוק הזו, ואתם הולכים להצביע נגד הדבר הכי בסיסי ביכולת לייצר חיבור וקשר בין כלל אזרחי ישראל ובינינו לבין העולם הערבי. הרי איך נתקשר עם אנשים אם אנחנו לא מבינים את שפתם, אם אנחנו לא מסוגלים לקרוא ולהכיר את תרבותם, אם אנחנו לא מסוגלים להבין את המצוקות שלהם או את מה שחשוב להם? איך נעשה את זה, מכלי שני? מכלי שלישי? מתיווך של מישהו כזה אחר? איך אתם מעיזים להתנגד להצעה הזו?
עכשיו, אני אומר לכם, זה עוד לא מאוחר. זה עוד לא מאוחר. חברת הכנסת אמילי מואטי, את נבחרת לכנסת בשביל להפיל את החוק הזה?
אה, לא? אז איפה אתם? תשמיעו קול זעקה.
איפה אתם כשהממשלה מחליטה אפילו, אגב, לא לדחות את הדיון? מחליטה במכה, מתנגדים על הסף.
אני קורא לכל חברות וחברי הכנסת – –
– – שיש להם דרך, שיש להם יושרה, שבאמת מאמינים ביכולת לייצר שיח אמיתי, שבאמת מבינים את החשיבות שכל ילד וילדה בחינוך הממלכתי – והדגשתי שהצעת החוק הזו נועדה לטפל בחינוך הממלכתי, במה שמדינת ישראל נותנת לתלמידים שהולכים לזרם החינוך הממלכתי שלה. כל הילדים האלה – אתם עצמכם היום, כל מי שירים יד נגד החוק הזה, אתם פוגעים בהם, אתם שוללים מהם את הזכות, את הדבר הבסיסי הזה של ידיעת השפה הערבית, הכל-כך חשובה כאן.
אני קורא לכם לא ללכת כעיוורים אחרי ההחלטה השערורייתית הזאת של הממשלה ולתמוך בהצעת החוק. תודה.
אדוני היושב-ראש, השרים, חברות וחברי הכנסת (אומר דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם: חבר הכנסת ווליד טאהא, אין שום מפלגה אסלאמית בכל רחבי העולם אשר מצביעה נגד השפה הערבית, נגד שפת הקוראן המכובד. אתם מפלגה אסלאמית?)
(– – הכיסא חשוב מהשפה. הכיסא חשוב מהשפה. אתם מפלגה אסלאמית או מפלגה של כיסאות?)
(חברת הכנסת מראענה, את הולכת להצביע נגד השפה הערבית? הולכת להצביע נגד השפה הערבית?)
תראו איך היא מתביישת. תראו איך היא מתביישת. תראו איך הם מתביישים – יושבים, מדברים אחד עם השני כאילו הם לא שומעים.
(אומר בערבית: את הולכת להצביע נגד השפה הערבית.)
(המוסלמים במדינה צריכים לדעת: חברת הכנסת מראענה נגד לימודי השפה הערבית, נגד לימודי הערבית.)
(נגד השפה הערבית. מה, ווליד טאהא, המפלגה האסלאמית.)
1,057 מילים של יריב לוין. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.