העלייה במקרי טביעת ילדים וצעדי המניעה

חד-משמעית. זוהי התשובה שנתבקשתי להעביר. אני רק השליח. לשאלת חבר הכנסת, אין לי מידע בנושא הזה, לא הצטיידתי בו לפני, מלבד השאילתה שחבר הכנסת דוידסון ביקש לשאול. לא, אין לי תשובות בנושא הזה של טביעה או פגיעה של ילדים בכפרים בלתי חוקיים, כהגדרתך. זה מאוד קריטי וחשוב, גם לי כתושב הנגב. אני, מה שנקרא, אמשוך בדש מעילו של מי שנדרש. אני רק רוצה לומר, ברשותך, לחבר הכנסת דוידסון, הקול שלך, קול הזעקה שלך, נשמע למרחקים. ניכר שאתה מדבר מדם ליבך. שוב, אני אומר את זה כאבא לילדים קטנים. בני נגב בן השלוש, לפני שבועיים נכנס לבריכת אינטקס הזאת ונפל לו מצוף, אלה היו רגעים של אימה וחרדה. זה ממש אימה וחרדה. אני רוצה לחזק את ידיך על העיסוק בנושא הבאמת-קדוש הזה. זה חיי אדם, זה נושא קדוש. חשוב מאוד, חשוב לחלוטין. ברשותך, אדוני היושב-ראש, אגנוב עוד שתי דקות. אני רוצה, ברשותכם, לדבר היום על אדם שהלך מאיתנו השבוע, אריה שפרץ דרך לדור שלם של אריות ולביאות. בשנת 1945, טרם הקמת צה"ל, היה נער בן 15 – שימו לב לגיל, 15 – שהחליט לצאת אל לב האויב הערבי. הוא התחפש, למד את השפה, חדר למקומות שאיש לא העז להיכנס אליהם, אסף מידע שהציל חיים, ביצע משימות שהיוו סכנת חיים יום-יומית. הוא לא עשה זאת, אדוני היושב-ראש, בשביל מדליה או תהילה; הוא עשה זאת כי הוא האמין בכל נימי נפשו שיש לנו זכות מוסרית וחובה וגורל להקים כאן בית לעם היהודי. שמו של הנער הוא מרדכי לוי וכינויו אריה, זיכרונו לברכה. הוא הלך השבוע לעולמו. אביו של היזם ואיש החסד רמי לוי, ייבדל לחיים טובים, אמן. אביו התגייס ללח"י וביצע עשרות מבצעים ומשימות. היה מראשוני המסתערבים, אדוני היושב-ראש. בגיל 16 הוא הסתערב – לעובד, עובד מע"צ, בכדי לשחרר את חבריו מהכלא הבריטי. על אף שרדפו אותם באותה תקופה והסגירו אותם לבריטים, מעניין שסיפורם לא סופר מעולם, ואילו סיפורם של אנשי הפלמ"ח ואחרים מועבר בשיעורי ההיסטוריה במערכת החינוך – כראוי, אגב. רוח מגיני הארץ, פורצי הדרך, הראשונים אל מול סכנות גדולות, עדיין שוררת במדינת ישראל – עם המכבים של ימינו, האריות והלביאות, חיילי צה"ל ואנשי כוחות הביטחון שהתחנכו וגדלו מלוחמים עזי נפש אלה, כמו מרדכי לוי, זיכרונו לברכה, שיצא ועמד איתן בראש המחנה. אלו הם דור בוני ירושלים ובוני הארץ. היום, אדוני היושב-ראש, כשאנחנו עומדים מול אתגרים גדולים, מול אויבים שרוצים להשמידנו, סיפורו של מרדכי, זיכרונו לברכה, צריך להישמע כאן, בבית המחוקקים הישראלי של העם היהודי, באולם הזה, כי הוא מזכיר לנו מהי יהדות לוחמת, מהי נאמנות, מהי אהבת הארץ שאין לה גבולות. מרדכי לוי, אריה, אתה לא הלכת מאיתנו. האש שהייתה בך עדיין בוערת בתוכנו ובלבבות של ילדינו, בכל לוחם, בכל חייל ובכל אזרח שמבין שהקיום שלנו כאן איננו מובן מאליו. נמשיך את דרכך, נשמור על המורשת, נעמוד גאים, זקופים ומאוחדים מול כל חורשי רעתנו. לא נשפיל לרגע אחד מבטנו ארצה, אדוני היושב-ראש, מול אף אחד. בדיוק כפי שאתה וחבריך עמדתם איתן. אסיים במילות השיר ובסיסמת הארגון שכתב אברהם שטרן, ולמילים הללו היום יש משמעות אדירה: "לא גויסנו בשוט כהמון עבדים, / כדי לשפוך בנכר את דמנו. / רצוננו: להיות לעולם בני חורין, / חלומנו: למות בעד ארצנו. - - - משורה משחרר רק המוות". אני רוצה להצדיע לו ולשאר הלוחמים, שבזכותם אנחנו נמצאים כאן. יהי זכרו ברוך, ועם ישראל חי ומנצח. אדוני היושב-ראש, נושא קטן שאני רוצה לסיים בו: אתמול אני ראיתי ידיעה עיתונאית, ובה עתר לבית המשפט קצין בדרגת סגן אלוף, איש אחים לנשק, עתר לבית המשפט כדי לקבל הגנה על פרסומו. וכאן נכנס המאבק המאוד-חשוב של חברת הכנסת טלי גוטליב. אותו שופט הוציא צו שאוסר להזכיר את שמו של אותו סגן אלוף מאחים לנשק, שהכניס את הנאשם בריגול חמור, שהודה בריגול חמור, לתוך פיקוד הדרום ב-8 באוקטובר. אותו שופט עשה את זה כאשר הוא הוציא – אני לא יודע אפילו את שמו, אתמול קראתי את זה אצל גיא פלג, אבל גיא פלג גם אמר שהיה אונס בשדה תימן, לכן אני לוקח הכול בעירבון מוגבל – אדוני היושב-ראש, הסכנה של שופט שמוציא פסק דין בהיעדר – בלי שראיתי אפילו את החומר, אין לי מושג על מה מדובר, אין לי מושג על מה מדובר, קראתי את זה דרך האפליקציה של "יפעת", אתמול בפרסום של גיא פלג מערוץ 12. טלי, אני לא הייתי שם, אין לי מושג שמתנהל הליך כזה. לאותו שופט אני אומר: אם חשבת לראות יהודים מושפלים, מושפלי מבט ורועדי ברכיים, אז יש לי דונם וחצי על הירח למכור לך. שמו של הקצין הוא סגן אלוף במילואים אורן שביל, איש אחים לנשק. בסעיף 8 בכתב האישום רשום, שחור על גבי לבן, "שהכניסוֹ לתוך פיקוד הדרום". עד היום אינני מצליח להבין מדוע לאיש הזה, שמכר את ביטחון ילדינו לפני אסון אוקטובר ואמר שלא ישרתו בצבא, יש חסינות. יש כאלה כאן, במדינת ישראל, שבית המשפט הוא של אבא שלהם. והשופט מוציא צו בהיעדר – כאילו מדובר בחיי אדם, או באיזה אירוע שכרוך בו סיכון לחיי אדם. אז אני אומר עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם ועוד פעם: שמו של סגן האלוף הוא אורן שביל, ממובילי אחים לנשק, זה שסחר בביטחון הילדים שלי, שלי, באופקים, הילדים שלי, שהיו רחוקים 200 מטרים מ-19 נוח'בות. הוא מקבל חסינות, כי הילדים שלי שווים פחות בעיני השופט הזה. אז אני אומר את זה עוד פעם: סגן אלוף אורן שביל. אני רוצה לסיים במשהו לחבריי כאן באופוזיציה. בשום פנים ואופן, בשום מצב, את הילדים שלכם אני לא אפקיר. לא משנה מי יהיה ראש הממשלה הבא, לא משנה מי תהיה הכנסת הבאה - - - - לא משנה מי ירכיב את הקבינט הבא, הילדים שלכם הם כמו הילדים שלי. כפי שבאותו בוקר יצאתי, לא שאלתי את מי הם טובחים וזה לא עניין אותי בכלל. לא אותי ולא את איתמר ולא את מיכאל ולא את האחים גורי ולא את משה ואליעד אוחיון – אב ובנו שנפלו, אב על בנו. משה נפל ועליו אליעד נפל כשבא לטפל בו. והסיפור הזה לא מסופר מספיק. אני והחברים שלי היינו יוצאים גם אם זה היה הילדים שלכם. לא שאלנו וזה לא עניין אותנו. ואותו שופט שחושב להלך עליי אימים – יש לי חדשות בשבילך. את המוות עברתי יותר מפעם אחת. אם אתה חושב שאתה מפחיד אותי לרגע באיסור פרסום שמו של אורן שביל, כי הוא כנראה גדל באיזה בית גידול ייחודי, שמאפשר לו חסינות מוחלטת על שמו, על אף שהוא הופיע עשרות פעמים בתקשורת מאז, אז אני אומר את זה עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם: סגן אלוף אורן שביל מאחים לנשק הוא שהכניס את אסף שמואלביץ' לתוך פיקוד הדרום. אסף שמואלביץ' הודה בעבירת ריגול חמור. תודה רבה, אדוני היושב-ראש.