קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושבת-ראש, כבוד השר, השרה, כנסת נכבדה, אני מביאה בפניכם את הצעת חוק אומנה לילדים (תיקון מס' 8), התשפ"ו–2026, לקריאה השנייה והשלישית. הצעה זו היא מיזוג של הצעות חוק של חברת הכנסת הנפלאה – באמת, יישר כוח – קארין אלהרר, חבר הכנסת ינון אזולאי, חברת הכנסת מירב בן ארי, וכן של - -
- - וכן הצעת – אפשר, כבוד היושבת-ראש - - -
תודה. אז כן, מדובר בהצעת חוק שהיא מיזוג של הצעות החוק של חברת הכנסת קארין אלהרר, חבר הכנסת ינון אזולאי, חברת הכנסת מירב בן ארי והצעת חוק שלי. לפני שאני אפרט על תוכנה של ההצעה, אני חייבת לשתף אתכם בהתרגשות שבאמת פועמת בתוכי. במשך ארבע השנים האחרונות אני שומעת ורואה משפחות האומנה ומתפעלת מהן. פגשתי לא מעטות, שמעתי סיפורים מסמרי שיער, ובכולם בלי יוצא מן הכלל מצאתי גיבורים וגיבורות. כמובן, כמובן שזה הילדים עצמם, שהם אוצרות, ואין מה להוסיף ולו מילה אחת קטנה.
אבל אני רוצה הפעם לשים דגש על ההורים האומנים – נורא קשה לי, כי גם ככה אני צרודה.
אבל הפעם אני רוצה לשים דגש על ההורים האומנים. האנשים הללו מוסרים את נפשם, כפשוטו, למען ילדי האומנה. הילדים הללו יקרים למשפחות האומנה, שבחרו בהם לא פחות מילדיהם שלהם.
האנשים הללו מוסרים את נפשם, כפשוטו, למען ילדי האומנה. הילדים הללו יקרים למשפחות לא פחות מילדיהם שלהם, הביולוגיים. לעיתים הפיקדון הזה שהופקד בידם נשמר כפל- כפליים. שמעתי משפחות שהילדים הביולוגיים שלהם מתקשים להגיע הביתה בשל קשיים נפשיים ורגשיים של ילדי האומנה, והמשפחות לא מוותרות. כספי האומנה שהם מקבלים הם כאין וכאפס לעומת המשאבים הכספיים, הרגשיים, הכלכליים, המשפחתיים, שהמשפחה הזאת משקיעה.
ומי מפריע? מי מערים קשיים? מי מסרבל? מי מכשיל? כן, לצערי, המערכת, החסמים הביורוקרטיים שלא מאפשרים את הצמיחה ואת התנועה הכל-כך נזקקת בגידול ילדים בכלל ובגידול ילדי אומנה בפרט. כולי תפילה שבכנסת הבאה נצליח, בעזרת השם ובעזרתך, קארין, לשפר, לדייק עוד יותר את הפלטפורמה הנפלאה הזו, המפוארת הזו, ששמה משפחות אומנה.
עכשיו לחוק עצמו. הצעת החוק כוללת שני תיקונים משמעותיים, ונועדה להבטיח את טובת הילד והרחבת הפוטנציאל של מעגל משפחות האומנה בישראל. הראשון – ביטול הגיל המקסימלי של אומן. חוק האומנה עד היום קבע גיל מקסימלי של 56, למעט באומנת קרובים או אומנת חירום ולמעט בנסיבות המיוחדות הקשורות לטובת הילד ומצדיקות את מתן רישיון האומנה. במציאות כיום ובהתאם לתפיסה המקצועית הרווחת, לגיל הביולוגי אין בהכרח קשר לביצוע התפקיד. גם אומן שגילו יותר מ-56 שנים – מיכאל ביטון, אני לא יכולה לצעוק, אני לא יכולה, אין לי קול.
נו, אז די, באמת. חברים, חבל, אנחנו רוצים ללכת הביתה, תיתנו לי לדבר. בלתי אפשרי. אופיר סופר, בבקשה.
אני לא יכולה, אני לא יכולה לצעוק. אתי עטייה – אני אפנה לכל אחד ואחד בנפרד – אני לא יכולה לצעוק.
אתם לא חייבים להקשיב לי, בסדר, אולי אני משעממת.
לא, לא, זה בסדר. אפשר לצאת החוצה. סליחה, זה לא תמיד רק ארץ ישראל, יש פה עוד דברים חשובים, גם עם ישראל חשוב.
במציאות כיום ובהתאם לתפיסה המקצועית הרווחת, לגיל הביולוגי אין בהכרח קשר לביצוע התפקיד. גם אומן שגילו יותר מ-56 שנים יכול לבצע את התפקיד הכל-כך חשוב הזה על הצד הטוב ביותר, לכן אין טעם לפסול מראש אדם לקבלת רישיון אומנה אך ורק בשל גילו, וזה מה שעושה החוק הזה, התיקון הזה – מבטל את ההגבלה של הגיל המרבי. עדיין תהיה ועדה שתפקח על השפעות השינוי באמצעות דיווח שיימסר הן לשר העבודה והרווחה והן לוועדה.
התיקון הנוסף, הסעיף הקיים כיום בחוק, קובע שבכל עניין הקשור בחיי היום-יום של הילד, ובכלל זה בעניינים המנויים בתוספת הראשונה לחוק, תהיה לאומן סמכות בלעדית לתת הסכמה לגבי הילד. בין יתר הסמכויות מוסמך האומן לתת הסכמה לבדיקה רפואית ולטיפול רפואי, לרבות נטילת תרופות.
כמו כן, האומן מוסמך לתת הסכמה לבדיקות פסיכולוגיות ופסיכיאטריות ולטיפול פסיכולוגי בהתאם לתוכנית הטיפול ולפי הנחיית מנחה האומנה שמונה לילד. על האומן ליידע על כך מראש את ההורה הביולוגי, ואם הוא מתנגד לכך, יחול מנגנון של יישור מחלוקות בתוך המשרד. לעומת זאת, אומן אינו מוסמך לתת הסכמה לעניין טיפול פסיכיאטרי או לאשפוז פסיכיאטרי, ובכלל זה טיפול באמצעות תרופות פסיכיאטריות.
בחקיקה זו אותו סעיף גורם בפועל לכך שילדים במשפחות אומנה אשר זקוקים לטיפול תרופתי פסיכיאטרי, אינם יכולים לקבלו כל עוד אין הסכמה מההורה הביולוגי. לכן, לעיתים קרובות נאלצים הילד ומשפחת האומנה להמתין זמן ממושך, לעיתים אפילו שנה ויותר מכך, עד לבירור המשפטי שיאפשר לילד לקבל את הטיפול שהוא כל כך זקוק לו. כך חולף יום ועוד יום, וימים כאלה אינם חוזרים.
שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא בעד תרופות, אני לא בעד לסמם את הילד, אבל כשילד צריך תרופה, צריך לתת לו אותה ומייד – וכל יום שעובר לא חוזר. לכן, ההמתנה הזאת, ההמתנה שעלולה להיווצר והיא קורית בפועל, פשוט מדרדרת את הילד, מדרדרת את המשפחה כולה, ולפעמים המשפחות, גם האומנה, מוותרות על האירוע, כי הן לא יכולות יותר, והילד מוצא את עצמו באשפוז. אתם מכירים את הגלגל, ואם לא – עדיף שלא תכירו.
לכן הצעת החוק הזאת באה לתקן את העוול הזה ולאפשר לילד האומנה לקבל טיפול תרופתי לפי מרשם רופא – אל תדאגו, צריך גם אבחנה פסיכיאטרית – שיקבל את זה ללא עיכוב, באמצעות ההסכמה של ההורה האומן, לאחר שיידע את ההורה הביולוגי על כוונתו זו. במקרה שההורה הביולוגי יתנגד לכך, יופעל שוב אותו מנגנון של יישוב מחלוקות הקבוע בחוק.
בדיוני הוועדה השתתפו לא מעט ארגוני חברה ישראלית, החברה האזרחית, ואני רוצה להגיד להם תודה ענקית. ארגוני האומנה - - -
לא רוצה. עליזה, אני לא רוצה לסיים, לא רוצה. רוצה להודות למשפחות האומנה, מצטערת. אוהבת אותך כל כך – לא רוצה.
בדיוני הוועדה השתתפו ארגוני החברה האזרחית, ארגוני האומנה, אנשי מקצוע ומשפחות אומנה שפתחו את ליבם ושיתפו אותנו בקשיים העומדים בפניהם. אני רוצה להודות להם ולכל אחד ואחת מהם. אתם עושים עבודת קודש. תודה ענקית גם לקארין, ליינון, למירב. תודה לצוות הוועדה המדהים, ענת כהן שמואל, אורית ארז, מעיין בן עמי, שי מאיר גרשון, מור גונשורוביץ – אני מקווה שלא עיוותי את שם משפחתה; ליועצות המשפטיות המדהימות איילת וולברג וענת מימון; למשרד הרווחה ולמשרד המשפטים, למרכז המחקר והמידע של הכנסת, וכמובן לצוות הלשכה שלי.
ההצעה הזאת אושרה בוועדה פה אחד ואין לה הסתייגויות, אז אני מבקשת מכולכם לאשר את הצעת החוק הזאת בקריאה השנייה והשלישית בנוסח שהוגש ומונח בפניכם. תודה.
1,027 מילים של מיכל מרים וולדיגר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.