קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, לאחרונה אנחנו עדים לקמפיין הולך ומתרחב נגד השירות הלאומי ונגד בנות השירות. יש מי שמנסה להציג אותן כתחליף בדיעבד, כאילו מדובר במשהו שאפשר לוותר עליו. אני מבקשת לומר בצורה ברורה: בנות השירות הלאומי אינן פתרון של בדיעבד, הן בחירה שלכתחילה. הן אחת המתנות הגדולות שיש לחברה הישראלית. אלפי צעירות קמות מדי בוקר מתוך תחושת שליחות אמיתית. הן בוחרות להקדיש שנה או שנתיים מחייהן למען עם ישראל משום שהן מאמינות באחריות, בנתינה ובערבות הדדית. זאת ציונות במיטבה, זאת אהבת ישראל במיטבה. בכל מקום שאליו מגיעות בנות השירות הן הופכות לכוח משמעותי. הן נמצאות בחינוך, ברפואה, ברווחה, בקהילה, במשטרה, בגופי הביטחון, בקליטת עלייה, בעבודה עם אזרחים ותיקים, עם אנשים עם מוגבלויות ועם משפחות במצוקה. הן מחזיקות על כתפיהן חלק עצום מהצרכים של החברה הישראלית. הן עושות זאת בענווה, במסירות, בשקט, והרבה פעמים אף אחד לא עוצר לומר להן תודה.
אחרי 7 באוקטובר ראינו את זה בצורה הברורה ביותר. ביקרנו במלונות המפונים, פגשנו משפחות שאיבדו את עולמן, ילדים שנעקרו מבתיהם וקהילות שניסו לאסוף את עצמן מחדש. בכל מקום שמענו את אותו הדבר: בנות השירות היו שם. הן היו עם הילדים מהבוקר ועד הלילה, הן היו עם המשפחות, הן נתנו מענה רגשי, חינוכי, קהילתי. הן אפשרו לרבים לנשום בתוך הכאוס. גם ביישובים שנשארו תחת איום מתמשך הן המשיכו להגיע לסייע ולחזק. ברגעי המשבר הגדולים של מדינת ישראל הן הוכיחו עד כמה הן נכס לאומי.
אבל יש תחום אחד שבו התרומה שלהן ייחודית במיוחד, והוא מערכת החינוך. מערכת החינוך מלאה באנשי מקצוע מסורים שעושים מעל ומעבר, אבל היא גם מתמודדת עם עומס עצום. בתוך המציאות הזאת, פעמים רבות דווקא בת השירות היא שרואה את מה שאחרים אינם מספיקים לראות: היא הראשונה שמבחינה בילד שיושב לבד בהפסקה; היא הראשונה שמזהה ילדה שהפסיקה לחייך; היא שמה לב לתלמיד שמתחיל להיעלם מהכיתה; היא שמה לב לתלמיד שמתחיל להתקשות בחברה, למי שסוחב קושי רגשי או לימודי, למי שהתחיל להידחק לשוליים. היא יוצרת קשר אישי, בונה אמון, מעניקה אוזן קשבת, ולא פעם היא גם זו שמדליקה את הנורה האדומה בזמן ומונעת הידרדרות.
ולכן, כאשר אנו שומעים על הכוונה לקצץ כ-2,000 תקני שירות לאומי במערכת החינוך, אנחנו מדברים על אלפי תלמידים שיקבלו פחות יחס אישי, על צוותי חינוך שיישארו בלי סיוע חיוני, על ילדים שיישארו בלי אותה דמות שמאמינה בהם ורואה אותם. ההצעה הדחופה לסדר-היום עוסקת בדיוק בנקודה הזאת. היא מבקשת לעצור, לבחון מחדש את ההחלטה, להבין את השלכותיה ולוודא שמערכת החינוך לא תשלם את המחיר. זו איננה שאלה תקציבית בלבד, זו שאלת סדרי עדיפויות והשאלה על דמותה של החברה הישראלית. אני קוראת לממשלה לחזור בה מן הקיצוץ המתוכנן, לשמור על תקני השירות הלאומי במערכת החינוך ולחזק אותם. מדינת ישראל איננה זקוקה לפחות בנות שירות, היא זקוקה ליותר מהן, משום שבכל מקום שבו יש בת שירות, יש עוד ילד שמרגיש שרואים אותו, יש עוד משפחה שמקבלת סיוע, ויש עוד ביטוי חי ומעשי לערבות ההדדית שעליה נבנתה המדינה. תודה רבה.
463 מילים של לימור סון הר מלך. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.