מה שנדרש מאיתנו אז, מה שנדרש מאיתנו היום, זה תיקון יסודי, והתיקון הזה מתחיל במיצוי חקר האמת. אנחנו רוצים לדעת מה קרה. מה קרה – לא לטייח, לא לגלגל, לא להסתיר, לא לטשטש. מה קרה – אין שום סיבה שהדבר הזה יוסתר. חייבים שמדינת ישראל תיקח אחריות ולא תתחמק מהאחריות הזאת באמצעות השתקה, הסתרה או עיגול פינות. אני לא אסתיר שום דבר. אנחנו רוצים לדעת מי עשה, למה עשה ומי לא עשה – את הדברים האלה אמר בנימין נתניהו פה במליאת הכנסת, בציון יום המודעות לחטיפת ילדי תימן ביוני 2022, ממש לפני היציאה לבחירות אז. גם אריה דרעי הוסיף ואמר ב-2016 את הדברים הבאים: "מדובר בפרשה חמורה מאוד, וכעת כולם מבינים שנעשו דברים נוראיים, וצריכים לחקור את כל הפרשה המזעזעת הזאת, מה קרה לילדים ולאן הם נעלמו".
אז למה הרטוריקה שמתגלית שוב כריקה ושקרית של ראש הממשלה ויושב-ראש ש"ס, מדוע הקריאה שלהם לחקור את הפרשה הפכה עכשיו להתנגדות להצעת חוק, שהייתי נכון להתפשר על חלקים ממנה, להנצחת ילדי תימן, המזרח והבלקן, להנצחת הפרשה, לחקר, לפיצוי ההורים והמשפחות? מה הסיבה שאותם אלה שהרהיבו מילים, ברטוריקה ריקה, לפני עשר שנים וארבע שנים, למה עכשיו פתאום העבדים הנרצעים שלהם פה מתנגדים? מסיבה פשוטה: זהות המגיש.
אין פה שום דבר ענייני. לא גורלם של ילדי תימן, המזרח והבלקן מעניין אתכם, לא גורלן של המשפחות המסכנות מעניין אתכם, חבר הכנסת מלכיאלי, לא מידע לאותן משפחות אומללות, לא הנצחה, לא חקר, זה לא מעניין אתכם. הציניות הפוליטית היא זו שמובילה אתכם. ילדי תימן, המזרח והבלקן והמשפחות שלהם הם מבחינתכם כמו משפחות החטופים ונרצחי הטבח; כל אלה לא מעניינים אתכם.
מה שמעניין אתכם זה רק השלטון והכוח.
בושה וחרפה.
262 מילים של עופר כסיף. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.