הצעת חוק התגמולים לנפגעי פעולות שנאה, התשפ"ג–2022

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, ב-1 באוגוסט 2009 נכנס אדם רעול פנים – הוא לבש מסכה שחורה – לברנוער ופתח באש. הוא רצח שניים, ניר כץ, זכרו לברכה, וליז טרובישי, זכרה לברכה. חן לנגר, שנפצע קשה בפיגוע, לקח את חייו כמה שנים לאחר מכן. 14 נפצעו באותו ערב מחריד, מוצאי שבת, וחייהם השתנו לעולם.

אותו רוצח ככל הנראה לא הכיר את האנשים שנמצאים בברנוער, הוא לא הכיר אותם באופן אישי, אבל הוא רצה לרצוח אותם – רק כי הם היו להט"בים, רק בגלל מי שהם, כי הם משתייכים לקהילה הגאה. וזאת ההגדרה, אדוני, של פשע שנאה. אדם רוצה לפגוע בך לא כי הוא מכיר אותך אישית, לא כי אמרת משהו שמעצבן אותו, כי עשית משהו שפגע בו. הוא רוצה ליטול ממך את חייך, למחוק אותך מעל פני כדור הארץ רק בגלל מי שאתה. אנחנו מכירים את זה טוב, בני העם היהודי, אנחנו מכירים את האנטישמיות הנוראה, שמנסה למחוק ולהכות בנו כי אנחנו יהודים – לא כי אנחנו יוראי, נעמה, יעקב, דן – רק כי אנחנו חברי העם היהודי. כך ביקש לעשות המחבל מהברנוער לפני 17 שנה. הוא נכנס למרכז הקהילתי של הקהילה הגאה במטרה אחת, לרצוח כמה שיותר להט"בים – לא משנה מיהם, מה שמם, מהיכן הם בארץ, מה הרקע הסוציו-אקונומי שלהם, מה עמדותיהם הפוליטיות. הם להט"בים, ולכן הוא ביקש להשמיד אותם.

17 שנה חלפו, ועדיין הרצח בברנוער הוא פצע שותת דם בתוך הקהילה הגאה, משתי סיבות עיקריות. אחת, המשטרה לא הצליחה לתפוס את אותו רוצח, את אותו מחבל, הוא עדיין מסתובב חופשי בקרבנו. והסיבה השנייה, הסיבה שאני עומד מעל הדוכן ופונה לחברות וחברי הכנסת, היא ש-17 שנה, והממשלה, המדינה, מתייחסת לנפגעים של הברנוער כאילו הם נפלו ברחוב ושברו רגל, לא כמי שעברו פיגוע שהם עדיין זוכרים אותו יום-יום, שעדיין מלווה את החיים שלהם. רבים מהם לא הצליחו להשתקם מאז אותו היום. הם הולכים וקמלים כי הם לא מקבלים את ההכרה, את הסיוע ואת הליווי שנפגעי פעולות איבה מקבלים, אותו סיוע שנועד להחזיר אותם לחיים, לשקם אותם ולאפשר להם לרדוף אחרי החלומות שלהם.

אותו סיוע שמגיע להם, כי הם לא נפגעו כי הם עשו משהו רע, אלא כי הם פשוט היו מי שהם.

ערב פיזור הכנסת יש לנו היום אפשרות – לכם, ל-120 חברי הכנסת – להעביר מסר לאותם נפגעים, לקהילה שלמה, לחברה הישראלית לומר ל-14 הפצועים שעדיין חיים בקרבנו מברנוער, לומר להם: אנחנו רואים אתכם, אנחנו מכירים במה שעברתם ואנחנו נעשה כל מה שאנחנו יכולים כדי להציע לכם את הסיוע ואת התמיכה שאתם צריכים כדי לחזור לחיים, כי ביקשו לפגוע בכם כי אתם להט"בים. שהרי אין הבדל בין אנטישמיות להומופוביה, התנגדות ושנאה לאנשים באשר הם – זו אותה שנאה, אלו שני צדדים של אותו המטבע.

ערב פיזור הכנסת יש אפשרות לכנסת הזאת להעביר מסר ברור, של הכרה, של הבנה, של תמיכה. הרוצח לא נתפס, המחבל מסתובב חופשי, אבל לפחות הנפגעים יזכו למענה שיאפשר להם לחזור לחיים. מה יותר מזה? למה לא? למה לא לאפשר לאותם נפגעים שירו לעברם, שניסו לקטול את חייהם, שנפגעו ושנפצעו, שלא יכולים להשתקם מאז אותו היום לפני 17 שנה, את היכולת להשתקם. למה לא? למה לא להעביר את המסר המפייס הזה, הראוי הזה, הצודק הזה?

חברות וחברי הכנסת, אני מדבר כאילו אל הקיר, כי הממשלה כבר הודיעה שהיא מתנגדת להצעת החוק, מבקשת לדחות את הדיון בה מעבר לפיזור הכנסת. ואני תוהה לעצמי למה. השאלה הזאת כנראה תיוותר ללא מענה. אבל אני כן רוצה להזמין את הציבור הישראלי וגם אתכם, 120 חברי הכנסת: ביום ראשון הקרוב אלמנו של רב-סרן במילואים שגיא גולן, שנפל ב-7 באוקטובר, גיבור ישראל, נפל בעודו מחלץ משפחות נצורות בבארי – עומר אוחנה, אלמנו, מקיים כנס במרכז פרס לשלום, כנס חוקי שגיא לחיים. בכנס הולכים להציג את חוקי שגיא לשוויון בחיים, אותם חוקים שאם נחוקק אותם בכנסת הבאה, יוודאו שכל אזרחי ישראל – שהלהט"בים יזכו לשוויון גם בחיים.

מתוך אותו אסון הכנסת הזאת כבר תיקנה את חוק משפחות שכולות באופן שיכיר בבני ובנות זוג של נופלים להט"בים כאלמני ואלמנות צה"ל, ייתן להם את ההכרה הראויה להם ברגעים הכי קשים בחיים שלהם, כשאומרים להם שבן או בת הזוג שלהם נפלו לטובת הגנת ישראל. שוויון יש לנו כבר במוות, עכשיו צריך לוודא שיש שוויון בחיים. ולכן אני מזמין את כל הציבור הישראלי וכמובן את 120 חברי הכנסת להגיע ביום ראשון הקרוב למרכז פרס לשלום ולשמוע על חוקי שגיא – אותם חוקים שיהפכו את הלהט"בים לאזרחים שווי זכויות במדינת ישראל. אני שב וחוזר ומבקש, מפציר בכנסת ישראל בערב פיזורה – תסתכלו לנפגעים בעיניים ותגידו להם: אנחנו רואים אתכם, אנחנו מכירים בזכות שלכם לכבוד, לשוויון, לשיקום מלא, כדי שתוכלו להמשיך בחיים שלכם מאותה נקודה שחורה שבה מחבל ניסה לקטול את החיים שלכם, תודה רבה.