כבוד היושבת-ראש, אפשר שקט? חבריי חברי הכנסת, אני רוצה לפתוח בכמה שאלות מאוד מאוד פשוטות. השאלה הראשונה היא בעצם מה היה קורה אם אזרח היה מקבל זימון לחקירה כחשוד, ומחליט שהוא לא מגיע. מה היה קורה אם אותו אזרח היה אומר למשטרה: לא מתאים לי, אני עסוק, אני לא מכיר בסמכות שלכם, או פשוט מתעלם? אני אגיד לכם, התשובה מאוד ברורה: המשטרה הייתה פועלת כדי להביא אותו לחקירה, כי במדינת חוק אי-אפשר לאפשר לאדם לבחור את החוק ולהחליט אם הוא חל עליו או לא.
אבל מתברר שיש אנשים שבטוחים שהם מעל החוק. מתברר שיש מי שחושבים שהמעמד שלהם, התפקיד שלהם, הכוח הפוליטי שלהם, מעניקים להם זכויות שלא קיימות לאזרח מן המניין. כאילו עד לפני שהם הגיעו למעמד הזה, הם לא היו אזרחים מן המניין.
ולכן, היום אני רוצה להביא הצעה מאוד מאוד פשוטה – פשוטה, הגיונית, דמוקרטית ובעיקר הכרחית. הצעת החוק שלי קובעת כי חבר כנסת שלא יתייצב לחקירת משטרה שאליה זומן כחשוד בעבירה פלילית לאחר שנעשה מולו תיאום, לא יוכל ליהנות מהחסינות מפני מעצר שמעניק לו החוק. ושיהיה ברור, זה לא שאני רוצה לפגוע בחברי כנסת, לא בגלל שאני רוצה להחליש את הכנסת. בדיוק ההפך, אני רוצה להציל את כבודה של הכנסת. אני רוצה להחזיר לציבור את האמון בכך שהמקום הזה אינו מקלט למי שמנסה לברוח מבירור אמת.
חבריי, אני מאמינה גדולה בחסינות פרלמנטרית. החסינות היא אחד הכלים החשובים ביותר בדמוקרטיה. היא נועדה להבטיח לחבר הכנסת שהוא יוכל למלא את תפקידו ללא פחד, היא נועדה להגן על נבחרי הציבור מפני התנכלות שלטונית, והיא נועדה לאפשר לנו לומר את האמת גם כשהיא לא נוחה לשלטון. אבל חסינות מעולם לא הפכה להיות חסינות מפני החוק. היא מעולם לא נועדה לאפשר לחבר כנסת להתעלם מזימון לחקירה. היא מעולם לא נועדה להעניק למישהו מעמד של אזרח-על.
וכאן בדיוק נמצאת הבעיה. כי בשנים האחרונות ביתר שאת, ובתקופה האחרונה במיוחד, אנחנו רואים תופעה מסוכנת: לא ויכוח על גבולות החסינות, לא דיון משפטי לגיטימי, אלא ניסיון להפוך את החסינות למגן אישי, למחסה, לדרך להתחמק. וזה רגע מסוכן, רגע מסוכן למשכן הכנסת ולכנסת, מסוכן לאמון הציבור ומסוכן לדמוקרטיה. כי שברגע שנבחר ציבור אומר לציבור: אתם חייבים לציית לחוק; אני לא – הוא בעצם שומט את הקרקע מתחת לכל מערכת שלטון.
חבריי חברי הכנסת, אני אומר לכם בכנות, כאזרחית, כעורכת דין, כמי שהגיעה לכנסת מתוך אמונה עמוקה בשירות הציבורי, לא האמנתי למה שראיתי כאן. אני לא מאמינה שבמדינת ישראל בשנת 2026 נצטרך להגיש הצעת חוק שאומרת: חבר כנסת צריך להתייצב לחקירה. לא האמנתי שנבחרי ציבור יעמדו מול מצלמות ויציגו את ההתחמקות שלהם כאילו הם קורבן. לא האמנתי שיהיה מי שינסו לשכנע את הציבור שאין לו צורך להתייצב לחקירה. והכי לא האמנתי שאנשים שיושבים בבית המחוקקים יהפכו את הציות לחוק כהמלצה בלבד. אבל אולי הייתי תמימה. אולי כמו הרבה אזרחים, גם אני חשבתי שכאשר מגיעים לכנסת פוגשים את הטובים ביותר. ואז ראיתי מקרוב: ראיתי את העסקנות, ראיתי את הציניות, ראיתי את הפוליטיקה הקטנה, וראיתי גם איך לא פעם ולא פעמיים שיקולים של הישרדות פוליטית גוברים על ערכים בסיסיים של יושרה ציבורית.
הציבור רואה את זה. הציבור לא טיפש. הוא רואה ממשלה שמדברת על אחריות ומסרבת לקחת אחריות; הוא רואה קואליציה שמדברת על משילות ולא נלחמת על מנגנון פיקוח. הוא גם רואה ממשלה שמדברת על ערכים, ובאותה נשימה עסוקה בלשמור על עצמה מפני ביקורת ומפני חקירות. הציבור כבר עייף. עייף. הוא עייף מהתחושה שיש דין אחד למי שאין לו כוח ודין אחר למי שיש לו כוח. הוא עייף מהתחושה שאזרחים צריכים להתייצב לכל דרישה של המדינה, ויש פוליטיקאים שחושבים שהם יכולים לקבוע למדינה את הכללים.
לכן, בהצעת החוק הזו אין רק תיקון משפטי. היא אמירה ערכית. היא אומרת שאין אדם מעל החוק, לא חבר כנסת, לא סגן, לא סגן שר, לא יושב-ראש ועדה ולא מקורב. היא אומרת שדווקא מי שמחוקק את החוקים חייב להיות הראשון לכבד אותם. היא אומרת שמי שמבקש אמון מהציבור, חייב להיות מוכן לתת את הדין והחשבון. אסור לנו להפוך את הדמוקרטיה למנגנון אישי.
חבריי, אני יודעת שיהיו פה לא מעט מתנגדים – לא שזה יפתיע אותי. אני יודעת שיהיו כאלה שיגידו שזה לא הזמן, שזה פוליטי, שזה מכוון למישהו. אני שומעת את הטענות האלה כמעט על כל הצעת חוק שנועדה לחזק את טוהר המידות. אבל האמת פשוטה: אם אין לכם מה להסתיר, אין לכם סיבה להתנגד; אם אתם מאמינים בשוויון של החוק, אין לכם סיבה להתנגד; אם אתם מאמינים שחבר כנסת אינו מעל החוק, אין לכם סיבה להתנגד, אלא אם כן אם הבעיה איננה בהצעת החוק, אלא במה שהיא חושפת. כי הצעת החוק הזו מציבה מראה מול כל אחד מאיתנו, ואנחנו נצטרך לבחור אם לעמוד לצד שלטון החוק או להתחמק ממנו, האם הוא לשמור ולעמוד על אמון הציבור או לטובתו האישית.
אני רוצה לומר משהו לאזרחי מדינת ישראל שצופים בנו. אני יודעת שלפעמים אתם מסתכלים על הכנסת ומרגישים ייאוש. אני יודעת שלפעמים נדמה שהמקום הזה התרחק מכם. אבל יש כאן נבחרים שנלחמים כדי להחזיר את האמון הזה. יש אנשים שמאמינים שהפוליטיקה צריכה להיות נקייה. יש אנשים שמאמינים שנבחר ציבור צריך להיות דוגמה – דוגמה אישית. ניקוי האורוות לא יקרה ביום אחד, כנראה שגם לא בממשלה הזו, אבל הוא יקרה. אם לא היום, זה יקרה מחר. אם לא בכנסת הזו, אז בכנסת הבאה, כי בסוף הציבור הישראלי חזק יותר מכל מנגנון שמנסה להגן על בעלי הכוח.
בסוף האמת פשוטה: חסינות נועדה להגן על הדמוקרטיה, לא להגן מפני הדמוקרטיה. אני קוראת לכל חבריי מהבית לתמוך בחוק הזה, כי מי שאין לו מה להסתיר, מי שלא עשה דבר, שיתכבד ויכבד את החוק. תודה.
אזרחי מדינת ישראל, אם הייתי צריכה להוציא עכשיו פוסט, הייתי רושמת: ללא מילים. זה מה ששמעתם. אתם לא מעניינים אותם. לא אכפת להם. הם עשו עבירה, גנבו, לקחו. היו כל מיני עדויות מאוד מאוד קשות, אבל החסינות שומרת עליהם. אותה חסינות שהייתה אמורה בעצם לשמור עליהם בתפקידם, הופכת להיות חסינות גם כשמדובר לא רק בחטא, בעוון, בפלילים. אלה פניה של הממשלה הזו.
936 מילים של דבי ביטון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.