כבוד יושב-ראש הכנסת, עמיתיי – חברי הכנסת וחברות הכנסת, הממשלה הרעה ביותר אי-פעם מסיימת את דרכה. הממשלה שאחראית על שפיכות הדמים בממדים הנוראיים מסיימת את דרכה. הממשלה שפילגה, שהסיתה, שקידמה את ההפיכה המשטרית, מסיימת את ימיה. אנחנו בקרוב ניגש לבחירות. יש משימה: על כל אזרח חפץ חיים לעשות את הכול בשביל למנוע מהממשלה הזו לחזור לשלטון. צריך לגמד את הכול, ממש ממש את הכול, באחריות שמבינה את המשמעות של הבחירות הבאות. אנחנו בצומת דרכים היסטורי: או פשיזם מוחלט או שנתחיל לצאת מהמקום הזה, וכולנו צריכים להפנים את זה עמוק עמוק.
מאז 7 באוקטובר עד המלחמה האחרונה נתניהו ניסה לשנות את פני המזרח – הוא נכשל, אבל הוא כן שינה את הלב של המערב: 57% מהרפובליקנים בארצות הברית נגד מדיניות ישראל; 84% מהדמוקרטים – נגד מדיניות ישראל; 75% מהאמריקאים נגד מדיניות ישראל, וכמעט 90% מהאירופאים. לא שינה את פני המזרח – אבל שינה את הלב של המערב, וזה בלתי הפיך.
בפרסה פה, של חברי הכנסת, כמה חברי כנסת מהימין אמרו לי שאחרי 7 באוקטובר אי-אפשר לדבר על אופק מדיני. כאילו הם היו בעד אופק מדיני לפני 7 באוקטובר. אבל שמתי לב למשהו מאוד חשוב בעיניי, וזה – התפיסה של פוסט-טראומה. אני מדבר עם הרבה אנשים מעוטף עזה – עם ניר עם, עם נתיב העשרה, עם חברים שאיבדו את היקר מכול – את הילדים, את אבא, את אימא, את האחות. ורובם, רובם דווקא בעד פשרה היסטורית. אני מבין שכל החברה נפגעה ב-7 באוקטובר. אבל איך זה יכול להיות שמי שנפגע ישירות, מי שאיבד את הבן שלו, עדיין מאמין בפשרה ההיסטורית, ומי שלא איבד את הבן שלו אומר שאי-אפשר, זאת טראומה שאחריה אי-אפשר להגיע לפשרה היסטורית?
האמת, שלפני זה שמתי לב למשהו אחר. נכון שכל יהודי נפגע מהשואה, כל יהודי, אם זה במישרין ואם זה בעקיפין. נכון. גם הערבים במדינות ערב, גם הרופא של מלך מרוקו נפגע מהשואה. זה טריוויאלי, זה אנושי, כי כל בן אדם בהיותו בן אדם נפגע מהשואה ומפשעי הנאצים, שאין להם אח ורע. נכון. אבל איך יכול להיות שדווקא אנשים שבאו מאירופה, 80% מהם מצביעים מפלגות מרכז-שמאל ותמכו בהסכם אוסלו, ודווקא אנשים שבאו ממדינות ערב, כלומר לא אלה שהוריהם הישירים היו באושוויץ ובברגן-בלזן; לא אלה שדווקא אומרים שאחרי השואה, פוסט-טראומה – דווקא אחרי הפוסט-טראומה, הישירים מאוד מאוד אומרים כן לפשרה היסטורית, ואחרים אומרים לא. לכן אני לא קונה את התפיסה הזאת של פוסט-טראומה. אני לא מדבר על אנשים שהאנושיות שלהם היא מעל לכל גבול כמו למשל סימון וייל מצרפת, שהייתה באושוויץ ואפילו עברה לברגן-בלזן ונאבקה למען ברית בין צרפת לבין גרמניה, שהייתה הבסיס לאיחוד האירופאי. עד כדי כך. אני לא מצפה מכל בן אדם להיות כל כך בן אדם – ומגיעה לה ההגדרה הזו. אבל אני לא מקבל את השקר הזה של אנשים שהיו נגד פשרה לפני 7 באוקטובר, ואומרים: בגלל 7 באוקטובר אנחנו נגד. אז מה יגידו תושבי עזה, מה יגידו 70,000 אנשים? יש משפחות שנכחדו כליל, כליל, בן אדם אחד לא נשאר מהמשפחה הזו, זכר לא נשאר. מה יגידו? 20,000 ילדים – לאן נמשיך, לאן נגיע? לעוד מלחמות, מה שנקרא "סבב", "סבב"? עשרות-אלפי אנשים נהרגים, ועוד סבב וסבב.
אני לא מתמודד לכנסת הבאה. אני נאבק עם הרבה יהודים ועם הרבה פלסטינים למען הבאת השלום – כן, כן, המילה שהפכה להיות גסה אצל חלקים גדולים בחברה. אנחנו נביא את השלום שמכבד את שני העמים, שמממש את זכות ההגדרה העצמית לשני העמים, מדינה לצד מדינה, עם הסדרי ביטחון, למרות שהשלום הוא הדרך הקרדינלית לביטחון. אני יוצא מזה למסע, לא של החיים שלי, אלא לחיים של כל שוחרי החיים. להביא את החיים האמיתיים של כולנו, יהודים כערבים, פלסטינים כישראלים. ואני רואה את זה. אנחנו נביא את זה. יעמוד פה במקומי ד"ר יוסף ג'בארין, הוא יהיה יו"ר הרשימה שלנו. בחרנו בו ביום שבת. הוא היה פה שש שנים בכנסת, פרלמנטר מעולה. מקצועי בכמה תחומים – גם במשפטים, גם בחינוך, גם בתכנון ובנייה, אבל בעיקר עם עמדה דמוקרטית איתנה, למהדרין. אנחנו גאים בו, אנחנו גאים בכל הקבוצה, וניאבק יחד איתה למען הקמת הרשימה המשותפת הכוללת. נעלה את אחוז ההצבעה ונתרום את חלקנו המכריע במניעה מהממשלה הפשיסטית לחזור לשלטון. תודה רבה.
648 מילים של איימן עודה. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.