תודה, אדוני היושב-ראש. אני שמח להציג בפני הכנסת ובפניכם, אזרחי ישראל, את החוק להליכים מזורזים להקמת יישובים חדשים, ואני רוצה לומר הערה מקדימה שקשורה למהות החוק הזה.
אתה יודע, חבר הכנסת מרגי, בדרך כלל כשמקימים משהו, יוזמים משהו, או יש איזושהי יוזמה – לא חשוב, של עמותה, של מוסד, של מדינה – אז בהתחלה יש חזון גדול ונישאים נאומים חוצבי להבות על החזון ועל המהות; ואז, כדי לממש את החזון, מקימים מנגנון. בהתחלה החזון גדול והמנגנון קטן. ואחרי זה, ככל שעובר הזמן, הרבה פעמים המנגנון גדל, ובהתאמה, לצערנו, החזון קטן. זה קורה בהרבה מערכות, וזה קורה גם במדינה שלנו כשהפרוצדורות וההליכים הביורוקרטיים הופכים למסורבלים; ועוד יותר יש פגיעה במהות ובחזון כשהביורוקרטיה חושבת שאנחנו חיים במשטר ביורוקרטי.
תלמידים, מה זה ביורו? משרד, נכון? ביורוקרטיה – שלטון המשרד, שלטון הפקידים. אז ככל שאנחנו מרחיבים את הביורוקרטיה ומעצימים את התערבות הפקידות ואת הפרוצדורות, אנחנו מקבלים פחות מהות ויותר ביורוקרטיה.
והמהות שאנחנו עוסקים בה בחוק הזה נמצאת בליבת החזון. החוק הזה הוא תולדה של שנים ארוכות, וכשאנחנו מנסים – "אנחנו", אני מתכוון לממשלת ישראל – אנחנו רוצים להקים יישוב, ואני אתן דוגמה אחת, היישוב שיבולת בגליל; אני חושב שעברו 14 שנים, ועוד אין מפתח – לא מפתח לדירה, מה שקוראים, מפתח לטרקטור שיתחיל את הפיתוח הסביבתי.
נכון, יישוב שמיועד גם לבעלי מוגבלויות או לבעלי מוגבלויות, ליד היישוב בית רימון. 14 שנים, אדוני היושב-ראש, ואין פיתוח אפילו של מטר אחד, והכול בהליכי תכנון וביורוקרטיה והליכים משפטיים ומה לא. וכל זה קורה כשההתיישבות היא בליבת החזון של המדינה, בליבת החזון הציוני – הקמת יישוב בארץ ישראל. הגענו למצב שהמהות הזו טובעת, כמו שקורה לנו הרבה פעמים. אנחנו נמצאים בוועדות, ואנחנו רואים איך מטביעים באוקיינוס של מילים ופרוצדורות את האמת ואת הצדק. זה מין מנהג משפטי שנהיה – פשוט להטביע באוסף מילים ומושגים, חלקם מוזרים, את התוכן, את האמת ואת הצדק, לפעמים אפילו את ביטחון ישראל, ובמקרה הזה את ליבת הציונות.
את כל זה אני אומר מכיוון שהדרישה שלנו לחוקק את החוק הזה היא כדי לקצר את ההליכים באופן מעשי. אבל הדבר העיקרי שהחוק הזה עושה בהקשר הזה – הוא מציב מחדש את הציונות במרכז סדר-היום הציבורי שלנו. הקמת יישוב בארץ ישראל, הפעולה הפשוטה הזאת, שהיא ליבת הציונות – אחד משלושת ערכי הציונות כפי שהגדיר אותם דוד בן-גוריון, מכריז המדינה, הוא ההתיישבות. העובדה היא שהיום, 78 שנה לעצמאותנו, הפעולה הזאת הפכה להיות פעולה כמעט בלתי אפשרית, שלוקחת שנים ארוכות, פרוצדורות מעייפות ורבות, ובפועל היא לא קורית. אני מזכיר לך כמה יישובים מחכים בנגב, בגליל. ולכן החוק הזה הוא חוק חיוני מאוד.
המתקפה הזאת על הזהות הציונית היא לא רק מתקפה מבחוץ, כידוע, על ידי האויבים שלנו, שעל גבולותינו ורחוק מגבולותינו דורשים את חיסולה של מדינת ישראל, מתכננים תוכניות להשמדת מדינת ישראל ולעקירת המפעל הציוני – היא גם מבפנים. והיא מבפנים פעמיים – היא מבפנים גם על ידי אותם גורמים של אסלאם רדיקלי, שמנסים לקעקע את הזהות הציונית ואת ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, והיא גם מבפנים, לצערנו הרב, על ידי היריבים ועל ידי הכוחות הפוליטיים, שלצערי הרב החזון ההוא של בן-גוריון נשחק אצלם עד דק, והם פועלים כדי לקדם את ההתיישבות אבל לא של העם היהודי בארצו.
הייתי היום בוועדת החינוך, וכשאנחנו מחוקקים את החוק להקמת רשות מורשת ביהודה ושומרון, היה חבר כנסת ממפלגת העבודה, חבר הכנסת גלעד קריב, שישב איתנו בוועדה. במקום להתלהב, במקום לתמוך, במקום לחזק את ביסוס השורשים שלנו בארץ הזאת – והאיש הוא חבר מפלגת העבודה – במקום זה, הוא מדבר בשם זכויות הפסאודו-ילידים, כאילו שיש ילידים אחרים בארץ הזו שהם לא בני העם היהודי, שזו מולדתנו, שזה הדבר המוסרי הראשון במעלה, חבר הכנסת קריב: קודם כול, הצדק המוסרי בהתיישבות היהודית בארץ ישראל, הערך המכונן שדוד בן-גוריון טבע אותו פעם אחר פעם – ואתה חבר במפלגה שלו, של בן-גוריון. קשה להאמין, היפוך המושגים, היפוך הערכים ושימת הרגליים בכל דבר שנוגע לרוח הציונית.
אני דיברתי השבוע, אדוני היושב-ראש, עם האימא של החייל שלבושתנו נמצא היום בכלא, 30 יום בכלא, על כך שהוא נשא פאץ' "משיח". אני, אגב, בעד שאף חייל לא יעבור אף עבירת משמעת, אף פאץ'. אבל אין לי שום ספק שאם הרמטכ"ל היה עולה לאותה עמדת שמירה והיה שם פאץ' של הפועל תל אביב, או אם ניקח דוגמה מאתמול – הפועל באר שבע, אז הרמטכ"ל היה נוזף בו נזיפה מחויכת, אומר לו להוריד את זה, ובשום אופן לא היה מעלה על דעתו לשים אותו, אחרי חודשיים וחצי – האימא שלו, אביבה, ברעד – חודשיים וחצי שהוא ראה את המוות בעיניים בלבנון – לא היה שולח אותו ל-30 ימי מחבוש. בחיים לא. אבל כשכתוב על הפאץ' משיח, כשיש משהו שנוגע בליבת הזהות שלנו בארץ הזאת, השייכות לארץ הזאת, אז בקבוצות האליטיסטיות האלה, בקרב האליטות, זה יוצר אצלם התנגדות ופריחה. ולכן אנחנו מגיעים למצב הזה, שהדברים הכי פשוטים והכי בסיסיים, כמו התיישבות יהודית בארץ ישראל, נתקלים בקשיים.
נזכרתי, אדוני היושב-ראש, הזכרתי את דוד בן-גוריון – הייתה בזמנו, אחרי מאורעות תרפ"ט, הייתה ועדת שו. הגיעה לארץ, לחקור כאילו את מאורעות תרפ"ט, והיא דיברה על ההתיישבות היהודית. ובן-גוריון נשא נאום נגד הוועדה הזאת, ויש לו שם ביטוי שאני רוצה להקריא, כי זה קשור גם לחוק הזה. הוא אומר: "נשלחו הנה אנשי זרת" – הוא אומר, יש פה חזון ענק של התיישבות, לא אלה שכאן היום - - -
ברוכים הבאים.
אמר בן-גוריון על אותה ועדה שאמורה להתעסק בחזון הכביר של התיישבות יהודית בארץ ישראל: "נשלחו הנה אנשי זרת מוגבלי האופק הכרוכים בסינור" – בסינר – של "הפקידות המשרדית". זה ביחס לוועדת שו. ואני נאלץ בחוק הזה – לא היינו צריכים להגיע אליו – לומר את הדברים, גם בחוק הזה. אנחנו חייבים לחשוב בגדול, להתנהל בגדול, להשיב את החזון הציוני למרכז סדר-היום, לבנות יישובים, להקים יישובים – לא עשר שנים ולא 13 שנים ולא 15 שנים, זה צריך לקחת חודשים ספורים. ולכן בעצם מה שהנחתי כאן לפניכם בחוק הזה זו האפשרות שבמקרים אסטרטגיים, במקרים של הקמת יישובים במקומות בעלי חשיבות אסטרטגית, תוכל הממשלה לעשות את מה שכבר קיים בסעיף 266 לחוק התכנון והבנייה. מה שחוקקנו כאן לגבי עוטף עזה לפני שנתיים כמדומני – לעשות זאת גם לגבי יישובים בעלי חשיבות אסטרטגית. והנחנו כאן בחוק כמה תנאים שהם תנאי סף, אבל מעבר לתנאים הללו ההליכים האלו יהיו מקוצרים. אנחנו נחזור לבנות את הארץ. יש לנו בעיות אמיתיות, אדוני, בגליל ובנגב אדמות הלאום מופקרות. בחוק הזה אנחנו עושים הרבה פחות ביורוקרטיה והרבה יותר ציונות. תודה.
1,005 מילים של עמית הלוי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.