קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, מכובדי השר, תודה רבה, אדוני היושב-ראש, על הטלפון שקראת לי כדי שאני אשים לב באמת לסדר-היום שמתקדם בקצב מואץ.
לפני שבועיים אותר בפרדס חנה גבר בשנות ה-80 לחייו ללא רוח חיים בביתו, לאחר שלא נוצר עימו קשר במשך חודשיים. בשבוע שעבר אותר גבר כבן 63 ללא רוח חיים בביתו ברמלה, לאחר שלא יצר קשר במשך כמה ימים. באותו יום אותרה גם גופה של אישה בת 76 בביתה באשקלון. בסך הכול בשבועיים האחרונים אותרו 15 בני אדם ללא רוח חיים בבתיהם, כמה ימים לאחר מותם.
אדוני היושב-ראש, אנחנו זועקים את הזעקה הזאת פעם אחר פעם. הפעם האחרונה הייתה לפני שלושה חודשים כאן, מעל הדוכן הזה. דיברתי גם אז על נתון מזעזע – 213 בני אדם שנמצאו בשנת 2025 במצב ריקבון ברחבי הארץ. מדובר, לצערנו הרב, בתסריט קבוע: השכנים מריחים ריח לא טוב מהדירה ליד, מתקשרים למשטרה, שמזעיקה את זק"א, מגיעים לזירה – מתנדבים שעושים עבודת קודש. לצערנו הרב, ברוב המקרים הגופות נמצאות במצב ריקבון מתקדם, והם פועלים במסירות ובאומץ בטיפול בכבוד המת.
עבור אותם אנשים הבדידות הייתה מציאות יום-יומית שקטה ומתמשכת. אלו אנשים שקמו בבוקר ואף אחד לא שאל, לא התעניין בשלומם. לעיתים הם לא יצאו מהבית ימים ארוכים, ואף אחד לא שם לב. אלו אנשים שהטלפון שלהם לא צלצל, והקול שלהם כמעט שלא נשמע. אלה יכולים להיות אזרחים ותיקים שחיים לבד אחרי שנים שבהן בן או בת הזוג נפטרו; אלה יכולים להיות אנשים עם מוגבלות שמתקשים לצאת מהבית או לבקש עזרה; אלה יכולים להיות אנשים שמתמודדים עם מחלה, עם ירידה תפקודית, עם קושי נפשי, עם עוני, עם קשר משפחתי שנחלש או נותק; ולפעמים אלו אנשים שפשוט הלכו והתרחקו מהחברה לאט-לאט, בלי שמישהו עצר בזמן ושאל מה שלומם.
הבעיה היא שהבדידות לא תמיד צועקת, היא בדרך כלל שקטה. היא לא תמיד מגיעה בהודעה מסודרת למוקד, היא לא תמיד מופיעה בדוחות, היא לא תמיד נרשמת במערכת של הרווחה, וכשאין קשר קבוע, כשאין עין שרואה, כשאין אדם שמתקשר פעם ביום או פעם בשבוע, כל נפילה הכי קטנה בבית יכולה להפוך לאסון. זו בדיוק הנקודה שבה החברה והמדינה חייבות להיכנס. מעורבות של שכנים, משפחות וקהילות חשובה מאוד ויכולה להציל חיים, אבל היא חייבת להיות חלק ממערך רחב יותר, מסודר ומוסדר ועקבי.
היום יש הרבה אנשים טובים שעושים עבודת קודש: עובדים סוציאליים ברשויות המקומיות, מתנדבים, ארגוני חסד, צוותי רפואה, כוחות הצלה, מוקדנים ושכנים שאכפת להם. אבל המאמץ הזה עדיין מפוזר מדי. כל אחד מחזיק חלק מהתמונה, ולעיתים זה רק חלק, ודווקא האדם שנמצא בסיכון הגבוה ביותר נשאר מחוץ למעגל. לכן השאלה שעלינו לשאול היא פשוטה: איך רשויות המדינה יודעות מי נמצא לבד? איך הן יודעות מי לא ענה לטלפון כבר כמה ימים? איך הן יודעות מי לא פותח את הדלת? מי לא יצא מהבית? מי הפסיק לצרוך מים או חשמל באופן חריג? מי נמצא בירידה תפקודית? וכו'.
דיברו איתנו כאן בעבר על קמפיינים שהרשויות עושות, אירועי הסברה. זה חשוב, אבל באמת מי שנמצא בסיכון, מי שבמצב כל כך מדורדר, לא תמיד רואה קמפיינים, לא בפייסבוק ולא במקומות אחרים. ולכן האחריות הציבורית שלנו היא להגיע אליו לפני שהדיווח מגיע לחדשות, לפני שחלילה וחס זק"א מוזעקים לזירה ולפני שהשכנים מרגישים משהו חריג קורה.
וכאן, אדוני היושב-ראש, חשוב לומר בצורה ברורה: יש בישראל ידע, יש טכנולוגיה, יש ארגונים עם ניסיון ויש פתרונות שכבר פועלים בשטח, השאלה היא אם אנחנו יודעים להפוך אותם ממענה נקודתי למדיניות לאומית.
לפני חודשיים קיימתי סיור במטה המרכזי של יד שרה בירושלים יחד עם ועדת הבריאות. בסיור נחשפנו לכוח משימה מיוחד שהקים הארגון להפגת בדידות – מוקדנים ומתנדבים שמקבלים שיחות מאנשים מבוגרים, מאנשים שחיים לבד, מאנשים שלפעמים לא צריכים טיפול רפואי באותו רגע אלא רק דבר אחד קטן: שמישהו ידבר איתם. זו יכולה להיות שיחה קצרה. זו יכולה להיות שיחה שחוזרת מדי יום. לפעמים זה אדם מבוגר שמתקשר כי עבר עליו יום קשה. לפעמים זה רק לדבר.
באותו חמ"ל של יד שרה פועל גם מוקד הצלה וחירום – מוקד שמקבל התראות מאנשים שעונדים לחצן מצוקה, שרשרת או שעון חירום עם חיישן מיוחד שמזהה נפילות ומצבי מצוקה, שהארגון מספק להם. יש טכנולוגיה, קיימת, שראינו אותה, נחשפנו אליה, טכנולוגיה פשוטה, מוקדנים שמכירים את העבודה. מצד אחד, זו שיחה שמפיגה בדידות. מצד שני, זו מערכת שמקבלת סימן כשהאדם נפל או נמצא במצוקה. זה החיבור שאנחנו צריכים ללמוד ממנו – לא רק לדבר על בדידות, אלא לבנות סביב האדם רשת שמסוגלת לזהות מצוקה בזמן.
לכן אני מבקש, היום הזה למעשה אני אבקש לקיים על כך דיון. זו לא פעם ראשונה. אני רוצה באמת לאגם את כל החברות, הארגונים האזרחיים, שעושים עבודה נהדרת בעניין, למסד את הדבר הזה, לדרוש מהמדינה כחובה לקיים - - -
שכחובה, כל מבוגר או כל מי שהוא בעל פוטנציאל מהסוג הזה – לענוד, שתהיה את הטכנולוגיה הזאת שמזהה אי-שימוש במים, חשמל; לחצן מצוקה שמגיע למוקד, שיודע לסייע ופרוס בכל רחבי הארץ. זו האחריות שלנו. זו המשימה שלנו, גם מוסרית, אבל גם זו חובה - - -
כן, כן. יש טכנולוגיות שקיימות, כבר עושים את זה היום, זה רק קצת מפוזר ולא מסודר.
אלה למעשה הדברים שרציתי לומר. אני מאוד מקווה שהמדינה תיקח את זה על עצמה. אם התשובה לא תהיה חיובית, אני מבקש להעביר את הדיון בנושא הזה לוועדת עבודה ורווחה. תודה רבה.
831 מילים של יונתן מישרקי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.