התגברות האלימות הלאומנית ביהודה ושומרון, כישלון מערכת הביטחון ואכיפת החוק וההשלכות על ביטחון המדינה

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, מכובדי השר. אי-אפשר בלי, אז גם אני, ברשותך, שלוש הערות מקדימות לפני שאגש לקרוא את הדברים שהכנתי. שתי ההערות הראשונות, כמובן, נוגעות לפרשת זיו אגמון. אני רואה ב-24 השעות האחרונות דבר מוזר, ניסיונות לגלגל את הדברים הגזעניים, הדוחים והשוביניסטיים של ראש הסגל של בנימין נתניהו אל עבר סיעות האופוזיציה וארגוני המחאה. אני מבקש להודיע לחברי הליכוד: הגזענות המגעילה הזאת שייכת כולה לטריטוריה שלכם, תוצר ישיר של סביבת העבודה הרעילה, הגסה והמושחתת של לשכת ראש הממשלה, לשכה רקובה בשנים האחרונות. מה הפלא שהזוהמה הזאת מציפה את לשכת ראש הממשלה.

הערה שנייה, מי שחושב שהדברים הדוחים והגזעניים של זיו אגמון יטשטשו את הפרשות האמיתיות שצריך לדבר עליהן בלשכת ראש הממשלה טועה לחלוטין. הפרשות האמיתיות הן פרשת קטרגייט, פרשת יונתן אוריך, הסוכן הקטרי, פרשת ההדלפות, שנועדו לפגוע במאמצים לשחרור אחינו החטופים - -

- - אלה הפרשות. יש רגליים לסברה שההדלפה של פרשת זיו אגמון הגיעה ממקורבי נתניהו כדי שלא נדבר על יונתן אריך, אז אנחנו נדבר על יונתן אריך.

הדבר האחרון שאני מבקש לומר הוא ששר המשפטים שלנו צריך להתבייש שהוא עלה לכאן לדוכן והשמיץ את ראש עיריית קריית שמונה, שחי כבר שבועות במרכז החירום של העיר. שר המשפטים עלה לכאן ומדבר סרה בראש עיריית קריית שמונה, כאשר כל תושבי קריית שמונה חיים בתוך הממ"דים והמקלטים, אם יש להם. בושה, בושה ששר המשפטים בזמן מלחמה, בזמן מערכה, עולה לכאן וממשיך את ההתנהגות היהירה, החצופה, הלא-ממלכתית והלא-קולגיאלית כלפי ראש עיריית קריית שמונה וכל תושבי הקריה.

אגב, בנימין נתניהו – שומעות, חברותיי? לא הרים טלפון לראש עיריית קריית שמונה מתחילת המערכה. זה הפרצוף של הליכוד, וצר לי מאוד ששר המשפטים עלה לכאן ודיבר סרה בהנהגת קריית שמונה.

כן, כן, אחרי שנתיים של החרמות. את הסיפורים שלכם תספרו לאחרים. אדוני היושב-ראש, ביום שישי לפני שלושה וחצי שבועות, יממה לפני תחילת המערכת באיראן, הגיעו שלושה מתנחלים קיצוניים רעולי פנים, רכובים על ריינג'ר, ותקפו באלות ובלום ברזל שלושה אזרחים ישראלים, פעילי "נוכחות מגינה", ליד הכפר קוסרה שבשומרון. הם היכו ללא רחם בראש, בגב, בגפיים, ריסקו עצמות. המשטרה והצבא לא הגיעו. אלמלא התושבים הפלסטינים במקום הזעיקו את הסהר האדום, זה היה נגמר ברצח של אחת מהאזרחיות הישראליות.

בחודש האחרון שבעה תושבים פלסטינים נורו למוות בידי מתנחלים חמושים; בשבוע שעבר גם הותקפו חיילי צה"ל בעת שהגיעו לפינוי מאחז לא חוקי, ציוד צבאי הושחת, וחייל נזקק לטיפול רפואי. רק בימים האחרונים, אחרי שיושב-ראש ועדת החינוך של הכנסת צייץ בצאת השבת את המילה "נקמה", מאות מתנחלים קיצוניים פשטו על כפרים פלסטיניים, העלו באש מבנים ורכבים, היכו ופצעו תושבים.

מדינת ישראל מתמודדת עם נגע סרטני מתפשט של אלימות לאומנית קשה, אלימות שמופנית בראש ובראשונה לעבר פלסטינים חפים מפשע תוך מעשי אלימות, ונדליזם, גירוש והפחדה. האלימות הזאת מופנית גם כלפי פעילי "נוכחות מגינה" ישראליים, וכן, גם כלפי חיילים. לא מדובר בקומץ פרחחים, כפי שהפטיר נתניהו בגינוי מגוחך; קומץ לא פושט בו-זמנית על 20 כפרים בפרעות מתואמות ומתוכננות. מדובר במאות רבות של פורעים, רובם גרים במאחזים הלא-חוקיים. הם זוכים לגיבוי של רבנים, של פוליטיקאים, לרבות שיושבים כאן בבית הזה, של שחקנים רבי-כוח ברשויות המקומיות ביהודה ושומרון.

מחוז ש"י במשטרה בהתערבות הדורסנית של בן גביר, מסרב לבצע פעולות אכיפה אמיתיות. מעצרים – אין, וכשיש, אותם בודדים לא מבשילים לכדי כתבי אישום. צה"ל, גם הוא עוצם את עיניו וגרוע מזה. בחודשים האחרונים הולכות ומתרבות התקריות שבהן חלק מן הפורעים מבצעים את הפעולות בלבוש צה"לי ותוך שימוש בנשק צה"לי כחלק מיחידות ההגמ"ר וכוחות נוספים. למרבה הזוועה – וצריך לומר את הדברים גם אם קשה לאומרם – המיליציות האלימות חודרות אל שולי הצבא במקום להיות מפורקות על ידו.

ביולי האחרון פניתי בנושא לשר הביטחון – שתיקה והתעלמות; חזרנו והתרענו בפניו באוקטובר – שתיקה והתעלמות; פנינו לאלוף פיקוד המרכז ולרמטכ"ל – טרם קיבלנו תשובה. על כן, אין מנוס מלשאול מעל הבמה הזו את השאלות שאיננו מקבלים עליהן מענה. מהן הפקודות הנוגעות לפעילות של חברי כיתת כוננות וחיילי ההגמ"ר מחוץ לקו הכחול של היישובים? האם חיילי הגמ"ר מוצבים דרך קבע במאחזים לא חוקיים? מהם התנאים לפעילות של חיילי ההגמ"ר מחוץ לתחום היישובים? מי הגורמים המאשרים יציאה לפעילות כזו? האם חברי כיתות הכוננות וחיילי ההגמ"ר רשאים לפעול על דעת עצמם באירועים שאינם מסכני חיים בתוך היישובים עצמם?

בהיעדר שום דיון ופיקוח פרלמנטרי ראוי על מה שקורה בשטחים, החובה שלי היא להזהיר ולהתריע מעל הבמה הזו: האירוע הזה בדרך להתפוצץ לכולנו בפנים, לא כי התופעה פוגעת בשמה הטוב של ההתיישבות או בהסברה הישראלית, אלא בראש ובראשונה כי היא תועבה וכתם מוסרי ומשום שהיא סכנה אמיתית, מדינית וביטחונית.

רק בשבוע האחרון הוסט גדוד חי"ר מן הצפון ליהודה ושומרון בעיצומה של מלחמה לא על מנת להתמודד עם הטרור הפלסטיני של החמאס והג'יהאד, אלא על מנת לתת מענה לאלימות הלאומנית של מתנחלים קיצוניים. סגן נשיא ארצות הברית נוזף בראש הממשלה על אוזלת היד שלנו בנושא, ואומר שישראל מתנהגת כמדינה נחשלת. בזמן ניהול מערכה הרמטכ"ל בעצמו נאלץ להגיע ליהודה ושומרון לגנות את התופעה ולדרוש מראשי הרשויות לפעול נגדה.

נתניהו אומנם מגלה רפיון ידיים מתוך פחדנות וכניעה פוליטית, אבל האלימות הזו חייבת להיות מוצגת כחלק בלתי נפרד מתוכנית ההכרעה של סמוטריץ' ושל סטרוק, של בן גביר ושל חלק גדול משרי הליכוד. זו תוכנית ההכרעה. אי-אפשר לנתק את האלימות המאורגנת ואת הנישול של עשרות קהילות פלסטיניות בשטחי C, עשרות קהילות פלסטיניות שעזבו את מקום מושבן בכל רחבי שטחי C; אי-אפשר לנתק את העובדות הללו מהמהלך של הקמת קרוב ל-200 מאחזים וחוות לא חוקיים; ואי-אפשר לנתק את האירועים האלה מעצימת העיניים המוחלטת של כוחות הביטחון ומהרוח הגבית שניתנת להם על ידי מהלכים שונים של פיקוד מרכז.

עיתונאי חשוב פרסם לפני יומיים טור בידיעות אחרונות, בו כינה את החוות והמאחזים כמפעל הציוני החשוב ביותר היום, השכפ"ץ של מדינת ישראל – לא הקיבוצים והמושבים על גבול הלבנון, לא קיבוצי העוטף המשתקמים – החוות הבלתי-חוקיות של נוער הגבעות, זה המפעל הציוני. אז התשובה שלנו היא לא – החוות והמאחזים הם מפעל של נישול פלסטינים מאדמתם, של חיכוך מתמיד ושל נטל ביטחוני שמאיים להביא עלינו אינתיפאדה שלישית.

די לגינויים הנאמרים אחת לכמה חודשים. אנחנו מצפים מהרמטכ"ל לפעולות של ממש. את המאחזים הבלתי-חוקיים יש לפרק, בדגש על אלו שהפכו מוקדים לאלימות; את פעילות החטיבה היהודית בשב"כ יש להרחיב תוך השבת הכלים המינהליים למאבק בפשיעה הלאומנית; את פעילות מחוז ש"י יש לאתחל מחדש; ביחידות ההגמ"ר יש לעשות טיפול שורש ולהרחיק מהן את כל אותם גורמים שמעורבים באלימות; על צה"ל לספק הגנה חד-משמעית לקהילות פלסטיניות שסובלות מהתנכלות ומאלימות. וכן, יש להפסיק בצורה חדה וברורה הזרמה של משאבים ממשלתיים לטובת הצטיידות של אנשים מפירי חוק שמאכלסים את אותם מאחזים.

לסיום, אדוני, ביום שישי האחרון הגעתי לבקר את עדי, אותה פעילה שראשה, כתפיה ורגליה נופצו ורוסקו, באחד ממרכזי השיקום של בתי החולים במרכז הארץ. בקול סדוק מכאב עדי נשבעה באוזניי שייקח כמה זמן שייקח, היא תחזור ללכת ותחזור לעמוד מול אותה אלימות של מיעוט מקרב המתנחלים – אבל מיעוט שחייב לקבל מענה, כי זה הציווי של מסורת ישראל: סור מרע, עשה טוב, ובמקום שאין אנשים – היה איש.