קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, תודה רבה. אני מבקש להקדיש כאן את הצעת החוק הזו לאנשי החינוך בישראל. אבל לפני כן, ברשותכם – השר אופיר סופר, אתמול בערב הגעתי הביתה, והבת שלי התיכוניסטית הושיבה אותי לחצי שעה לראות איתה תוכנית ריאליטי – לא הכי נמוך שיש, יש יותר נמוך – המרוץ למיליון.
ממש. זה היה אתמול בערך ב-22:00.
לא, מה פתאום, זה היה בין הניקיונות. אבל אני רוצה לדבר כאן בשבח שני לוחמים – למי שלא מכיר, ללוחם אחד קוראים איתי, וללוחם אחד קוראים עומרי. עומרי הוא מפקד צוות בסיירת צנחנים, שנפגע במלחמה, נפצע קשה, איבד רגל. למרות זאת, מתחרה עם אחיו במרוץ למיליון; לשני קוראים איתי והוא לוחם במגלן, וגם הוא מתחרה במרוץ למיליון. אתמול בערב ראינו מה זה אחוות לוחמים.
ככה נראית אחוות לוחמים. הזוג הראשון סיים את המשימה שלו. לכאורה, הוא מוביל בדרך למיליון, יוצא לדרך. ואז הם רואים שעומרי, הקצין חסר הרגל, לא יכול לעשות את המשימה. הוא לא יכול לעשות אותה כי הוא עושה דברים מדהימים בתוכנית הזאת אבל, מה לעשות, את הסקוואטים שצריך לעשות במשימה הזו הוא לא יעשה. הבחור ממגלן, איתי, מוותר על המקום הראשון, הולך ומחליף את הקצין הפצוע, עומרי, עושה את המשימה במקומו, מסיים אותה פעם נוספת – וממשיך בדרכו. ככה נראית אחוות לוחמים אמיתית, זו ישראל האמיתית.
אתם יודעים, אני מרגיש שהרבה פעמים גם פה בכנסת אנחנו מקדשים הישגיות, אנחנו מעריצים מצליחנים; בעיניי, זו הצלחה גדולה הרבה יותר. לא משנה לאיזה מקום יגיע איתי – הוא כבר הגיע למקום הראשון. כל התוכנית הזו שווה את הרגע הזה שבו ישראלי אחד יוצא לעזרתו של ישראלי אחר, אחוות לוחמים שאין למעלה ממנה.
אתם יודעים מה? אולי זה סמלי ואולי לא, שאת הצעת החוק הזו שאני מביא כאן, בעצם - - -
יפה, יפה. לוחמי העל, סגן אלוף ואלוף.
אני רוצה לומר כאן, את הצעת החוק הבאה אני מגיש על דעתי ועל דעתם של לא מעט חברי כנסת בשם ארגון שנקרא גם מנהיגים. זה לא מקרה, כי הוא עוסק במנהלי בתי ספר. אבל לפני שנדבר על מנהלי בתי ספר, אני רוצה לדבר על המורים, כי בעיניי זה צודק. אומנם הצעת החוק הזו מפרידה בצדק בין מנהל בית ספר לבין מורה, אבל בואו נתחיל עם המורים.
דיברתי השבוע על התלמידים ועל הפערים שלהם. גם הבת שלי, איילה, שהזכרתי בהתחלה, שבזכותה ראיתי את המחזה הישראלי הזה, היא תלמידת כיתה ט', שמכיתה ג' לא לומדים ברצף – קורונה, חרבות ברזל, איראן 1, איראן 2, איראן 3, איראן 4 – חוסר בלמידה רציפה. דור שלם שנדחף אל המסכים, ומי שמחזיק אותו הם אנשי החינוך של מדינת ישראל, המורים, שגם נמצאים בכיתות, גם נמצאים בזום, גם עונים לטלפונים. חלקם עושים – ואני מקווה שכולם יעשו – ביקורי בית בימים אלו, כי ככה צריך – אם התלמיד לא יבוא לבית הספר, בית הספר יבוא אל התלמיד. הם בודקים מי נעלם, מי נשבר, מי צריך שיראו אותו.
אני חייב לומר לכם, הייתי מורה תשע שנים, לימדתי גמרא, הלכה, מחשבת ישראל ותנ"ך. השעות הכי טובות שלי כמורה היו – אז לימדתי תלמידות כאן בירושלים, כיתה י"ב, שהבגרות בגמרא, חלק ממנה – אמרתי להן, את הבגרות נעשה בבית הספר; מי שרוצה, תבוא אליי הביתה, נשב בסלון עם אשתי על כוס מרק ונלמד גמרא לשמה.
הדבר הכי טוב שעשיתי היה להזמין תלמידים אליי הביתה ללמוד – תלמידות, תלמידים – פעם בשבוע. אין דבר יותר טוב, שובר מסך. תאמינו לי, את דפי הגמרא האלה הם ידעו יותר טוב מאשר את הדפים לבגרות.
בטח ובטח בזמן מלחמה אנשי חינוך ומורים הם לא רק מורים, הם קו החזית של החוסן הלאומי. כי בזמן שאנחנו מתעסקים בביטחון, הם מחזיקים את הביטחון של הילדים שלנו. במדינה שאין בה שגרה כבר שש שנים, המורים הם מערכת החירום החשובה ביותר של הילדים והילדות שלכם ושלי, כיפת ברזל של חוסן נפשי ומנטלי.
אבל דוגרי, זה לא הוגן, כי היה הרבה זמן להתכונן לסבב הזה מול איראן. לצערי, ככה זה נראה. זה לא סוף הדרך, זו עוד תחנה חשובה. ועוד פעם לא נערכנו מראש, ועוד פעם הם מקבלים מורים בזום, ועוד פעם העסק לא מנוהל כמו שצריך. דוגרי, אם היה פה שר שעובד כמו שצריך, אז היה פה מתווה חירום כמו שצריך, והילדים לא היו נשארים בבית חודש. עם חופשת פסח זה כבר יוצא חודשיים. והם לא היו מפסידים חומר, אבל בעיקר הם לא היו מפסידים מורה משמעותי שרואה אותם.
אני מצטרף פה לקריאתו של חבר הכנסת יעקב אשר, שאמר: היה צריך להחזיר את מערכת החינוך מהיום הראשון למלחמה – מהיום הראשון – בתצורות שונות, בטוחות, כמו החינוך הלא- פורמלי, ששמו 30 ילדים עם שני מבוגרים במרחב מוגן. ככה הייתה צריכה להיראות כל מערכת החינוך.
שלום, היא אפשרית, ואני אגיד לך – קודם כול, יש רשויות בישראל - - -
אתן, אתן כמה – קודם כול, חינוך זה לא זום, חינוך זה מפגש משמעותי בין ילד למבוגר. עכשיו 1. כמו בחינוך הלא-פורמלי יש בישראל אלפי מרחבים מוגנים – 30 ילדים מגיעים למרחב מוגן, שני מבוגרים פוגשים אותם. אצלי - - -
בסדר, אני אומר לך את העקרונות - - -
אז אני אומר, רגע, שנייה, אני עוזר לך. 2. יש יישובים רבים בישראל שהיו בהם מעט אזעקות. אפשר להחזיר בהם את המערכת לגמרי. 3. אצלי בקיבוץ, ביישוב כפר עציון, ההתנחלות הראשונה במדינת ישראל, החזירו מהשבוע הראשון שני גני ילדים שמיועדים – תקשיב טוב – לילדים של אנשי מילואים ולאנשים שהם, מה שנקרא, חיוניים. הקהילה יצרה – המדינה יכולה לעשות אותו דבר, המתנ"ס המקומי יכול לעשות אותו דבר.
תקשיב לי, רוב הילדים במדינת ישראל צריכים לפגוש מבוגר פנים אל פנים. הזום נותן 20% במקרה הטוב. את זה עשינו בקורונה אחרי חודש, ויש פה יישום שלא נעשה במדינת שישראל, משרד החינוך היה צריך לארגן אותו. יש רשויות בישראל שמה שאני אומר לך עכשיו, הן עושות לבד. אני טוען – זו אחריות המדינה. במקום זה סמוטריץ' מכדרר לקיש, קיש מכדרר לסמוטריץ' – אבל מי שחטפו פה את הגול זה התלמידים. אני אומר, יש פה שלושה מיליון ילדים, היה וצריך לדאוג לזה הרבה יותר טוב ממה שדאגו להם.
מה הצעת החוק שלי אומרת? דבר מאוד פשוט: מנהל בית ספר הוא לא מורה-על, כלומר זה לא מורה בכיר יותר; זה מעמד אחר לגמרי. כל האחריות עליו. הוא אחראי לצוות, הוא אחראי לתלמידים, הוא אחראי לטוב, הוא אחראי לרע. אני יודע, המילה אחראי פה קצת קשה – יש פה אנשים שחושבים שאחריות אין פירושה אשמה – אז תקשיב לי, אני איבדתי תלמיד כשהייתי מנהל בית ספר. אין מה לעשות, זה עליך. אתה אחראי לכל דבר.
עד היום אני פוגש פה בכנסת תלמידים שלי לשעבר, והם יבואו ויגידו: וואלה, קינלי, בזכותך יש לי בגרות או בזכותך הגעתי ליחידה מובחרת; או לחלופין: וואלה, קינלי, לא עשית איתי עבודה מספיק טובה. זה מנהל בית ספר – אחראי לכול, מטוב ועד רע.
הצעת החוק הזו מגדירה את תפקיד המנהל, שמה אותו במקום אחר לגמרי, וממילא נותנת לו גם אפשרות לתגמולי שכר טובים יותר, להסתכלות מקצועית טובה יותר. לצערי הרב, יש כל מיני ארגונים שמתנגדים להצעת החוק הזו בשם הקומוניזם הישראלי. לשמחתי הרבה, לפחות חמישה חברי כנסת מהקואליציה פנו אליי, ואמרו לי: אנחנו תומכים בהצעת החוק הזו. שניים מהם גם הגישו אותה.
חבר הכנסת סולומון וחבר הכנסת בוסקילה הגישו אותה בתמיכה של רבים נוספים, ולכן קיבלתי החלטה כרגע לא להגיש אותה היום להצבעה. אבל אני מבקש מכם, חבריי, לא למסמס – הכנסת הזו כבר לקראת סוף ימיה. אנחנו רוצים להעביר את הצעת החוק הזו. יו"ר ועדת החינוך מוכן לקדם אותה. תביאו אותה אתם לוועדת שרים לחקיקה, יחד עם ההצעה שלי.
נעלה אותה ביחד, נעביר אותה בהקדם. מנהל בית הספר זה הפיבוט.
אני אומר לכם משפט לסיום. יושבת פה, בעזרת השם, שרת החינוך הבאה של ישראל, מירב כהן. שום דבר לא יקרה – שום דבר לא יקרה – בלי מנהלי בתי ספר. מורים זה קריטי, תלמידים זה קריטי, הורים זה קריטי. תקשיבו לי טוב: בלי שינוי במנהלים שום דבר לא יקרה. מנהל בית ספר זה הפיבוט של השינוי. הצעת החוק הזאת תתרום לזה. בעזרת השם, כאמור, נביא תשובה והצבעה במועד אחר. תודה.
1,274 מילים של משה טור פז. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.