קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כנסת נכבדה, נתון שהוא די מטורף: בשנתיים הראשונות למלחמת חרבות ברזל 885 ילדים וילדות בישראל הפכו ליתומים מאחד מהוריהם. זה נתון מחריד. כמה ילדים שפשוט חרב עליהם עולמם. זה מספר שקשה להכיל, ומאחורי כל מספר כזה עומד ילד או ילדה, בית שהתערער לגמרי, משפחה שנשארה להתמודד עם חלל שפשוט אין לו תחליף ועם חיים שלמים שהשתנו ברגע אחד. ולצערנו, המספר הזה רק ממשיך לעלות עוד ועוד. בחודשים האחרונים – נסתכל רק על החודשים האחרונים – נוספו עוד תשעה חללי צה"ל למניין הנופלים, מתוכם שלושה אבות ל-12 ילדים, שנאלצים כעת לגדול ללא אבא.
נזכיר את רס"ל מאהר חטאר, ממג'דל שמס, זיכרונו לברכה, שנפל בדרום לבנון והותיר אחריו שתי בנות; רס"ר אפי פלדבאום, זיכרונו לברכה, מזית רענן, שנפל ברפיח והותיר אחריו חמישה ילדים; רס"ם עשהאל באב"ד מגבע בנימין, שנפטר מפצעיו שלושה חודשים לאחר שהוא נפצע בקרב ברפיח, והותיר אחריו חמישה ילדים.
אלה באמת אסונות, ולמדינת ישראל, לכולנו, יש חוב מוסרי עצום לאותם ילדים. הם נשארו עם חלל עצום בלב אחרי שההורים שלהם הקריבו את חייהם למעננו. מתוך החוב הזה נגזרת גם החובה שלנו כמדינה לסייע וללוות את אותם יתומים, כדי שהחיים שלהם יחזרו, עד כמה שניתן, למסלולם. אבל חשוב רגע לחדד שהחובה הזו לא מסתיימת רק כשהם ילדים או בשנים הראשונות עם היתמות, עם ההתמודדות של היתמות. הטרגדיה הזו זה לא אירוע שחולף, זה מלווה אותם לכל החיים. יתומים נשארים יתומים, גם בגיל עשר וגם בגיל מאה הם נשארים יתומים.
מחקרים רבים שנעשו בעולם מראים שיתמות בגיל ילדות – במיוחד בעקבות טראומה כמו נפילת הורה בצבא – מגבירה את הסיכון להפרעות חרדה בהמשך, לדיכאון, לקושי ביצירת קשרים בין-אישיים, לתחושת בדידות גוברת גם בגילאים המבוגרים יותר. דיכאון שנובע מטראומה כזו הוא לא רק עניין נפשי, הוא גם יכול ממש לגרום לתחלואה פיזית, כרונית, בגילים מבוגרים יותר. לכן, הצעת החוק שאני מגישה היום אומרת שאנחנו רוצים ללוות את היתומים לאורך כל חייהם, לא רק בילדותם, אלא גם לחשוב על איכות החיים שלהם, לאורך כל המסלול של החיים שלהם, כולל בגיל השלישי, כולל בעת שבה הם מזדקנים.
אחד הכלים הכי משמעותיים שאני מכירה של התמודדות עם בדידות ועם דיכאון בגיל המבוגר זה פשוט להמשיך לעבוד, להמשיך להיות בעשייה, להמשיך להיות עסוקים, להמשיך לעשות טוב, להמשיך להיות פרודוקטיביים, גם מעבר לגיל הפרישה, שהוא יחסית גיל צעיר במדינת ישראל. עבודה נותנת תחושת משמעות, סיבה לצאת מהבית, מסגרת חברתית. זו דרך משמעותית מאוד גם להתמודדות עם אובדן.
לעומת זאת, פרישה כפויה עלולה להוביל לתחושה של ערך עצמי נמוך, לבדידות, לדיכאון, לפחות גירויים קוגניטיביים. זה מגביר הרבה מאוד מחלות, כמו דמנציה למשל, ומדינת ישראל הבינה את האתגר הזה לפני שנים רבות, ולכן כבר בשנת 1974 נקבע שהורים שכולים, אלמנות ואלמנים של חללי צה"ל, יוכלו להמשיך לעבוד גם לאחר גיל פרישה.
כיום, הרי אחרי גיל 67 מעסיק יכול לפטר עובד רק מחמת גילו, בלי שום צורך בהסברים או בנימוקים נוספים. כבר היום, בעבור הורים שכולים, אלמנות ואלמנים, גיל הפרישה הועלה ל-72, וגם כדי לפטר לפני כן, יש ממש צורך שהמעסיק יקבל אישור מיוחד מוועדת התעסוקה של משרד הביטחון, כי בעצם רוצים לאפשר לאנשים היקרים האלה, שחוו אובדן, להמשיך להיות בעשייה ולעבוד. בכנסת הנוכחית הייתה לי הזכות להרחיב את אותה תפיסה לעוד קבוצת אוכלוסייה. הצלחנו לחוקק חוק שמאריך את גיל הפרישה גם להורים שכולים על רקע אזרחי, ואף להקל את תנאי הסף כדי להרחיב את הזכאות להטבה הזו לקבוצה גדולה יותר של הורים.
אני חייבת לומר שלתפיסתי, הצעד הכי נכון לכולם, לכל עם ישראל, זה לבטל לחלוטין את גיל הפרישה. בעיניי זה נכון מוסרית, זה נכון בריאותית, זה נכון כלכלית, זה נכון חברתית למשק הישראלי כי ככל שאנשים רוצים להמשיך לעבוד ולהיות בעשייה, צריך לאפשר להם, לא להכריח, אבל בהחלט לאפשר חופש בחירה.
כל עוד זה לא קורה, אנחנו חייבים לפחות להרחיב את ההגנות האפשריות לאוכלוסיות שנמצאות בסיכון מוגבר יותר לתחלואה נפשית ופיזית. בתוך קבוצה זו אני בעצם מבקשת לכלול את יתומי צה"ל. זה בעצם מה שהצעת החוק הזו מבקשת. הצעת החוק שאני מביאה נועדה להרחיב את האפשרות להאריך את גיל הפרישה עד גיל 72 גם בעבורם, גם עבור היתומים. המטרה היא לאפשר ליתומים להתמודד בצורה טובה יותר עם הסיכון המוגבר לבדידות ולדיכאון בגיל המבוגר; לסייע להם לשמור על תחושת משמעות, שייכות ואיכות חיים גם בעשורים היותר מאוחרים של החיים שלהם. עכשיו הם אולי לא חושבים על זה, אבל תפקידנו לדאוג להם כבר עכשיו, ולחשוב מה יהיה מצבם בהמשך. אני יכולה להגיד שהורים שכולים, לפני החוק שחוקקנו, באמת ביקשו מאוד מאוד להישאר במעגל העבודה.
המסר שאנחנו רוצים לשדר מכאן ליתומים של חללי המלחמה הוא פשוט וברור: המדינה איתכם, לא רק היום, לא רק בילדות אלא לאורך כל החיים, לאורך כל הדרך, לתמיד, אנחנו צריכים לעמוד לצידכם.
לכן, אני מקווה שחברי וחברות הכנסת מכל סיעות הבית יתמכו בהצעת החוק הזו, שבעיניי היא באמת צריכה לעמוד בקונצנזוס. אין לה איזה עלויות תקציביות גדולות, אלא בעיקר אמירה ערכית ברורה: כפי שמשפחות השכול שילמו את המחיר היקר ביותר, גם אנחנו רוצים לעמוד לרשותם מעתה ועד עולם. תודה רבה.
783 מילים של מירב כהן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.