קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, אני אתחיל באמת בלהצטרף לתנחומים למשפחת משה, שאיבדה שני בני משפחה הלילה, וזה קשה מאוד.
הצעת החוק שלי, ולא בפעם הראשונה או השנייה או השלישית, עוסקת בנושא מילואים. והאמת היא שאפילו התלבטתי אם להביא אותה, וחשבתי שאין נכון יותר מלהביא אותה דווקא עכשיו. ביקרתי ביום ראשון בשני גדודי מילואים, גדוד תותחנים וגדוד צנחנים, שמשרתים עכשיו בצפון במילואים. גדוד התותחנים חגג את היום ה-300, גדוד הצנחנים – את היום ה-400, מ-7 באוקטובר. והייתי רוצה להגיד שזה לא זמן מתאים לחקיקה, ושכל הכוחות צריכים להיות מושקעים אך ורק בהשגת הניצחון ובחיזוק כוחותינו שפועלים ומחרפים את נפשם, אבל בכנות, כשאני רואה איך דחוף לקדם פה את פיצול היועמ"שית ואת חוק התאגיד של קרעי, וכל מיני דברים כאילו אנחנו באיזו שגרה, אז אני חושב שלאנשי המילואים מגיע על אחת כמה וכמה.
אני חייב לומר שהחוק הזה הוא חוק שבעצם מטפל בבעיה, אבל עוד מעט אני אגיע אליו באופן ממוקד. אני רק רוצה להזכיר כאן, כמו שפורסם, שיש שתי אוגדות שמתמרנות כרגע בדרום לבנון. מספר משרתי המילואים, כפי שפורסם, חצה את ה-100,000, ובתוכן יש לא מעט אנשי מילואים. ביקרתי את אחת מאותן יחידות מילואים שטחנו וטוחנות כבר שנתיים וחצי מתחילת המלחמה, ובעיקר התרשמתי, ויש לי שם לא מעט חברים, שכל החיים שלהם מחוץ למילואים נכנסו ל-hold. התחושה היא שזה לא היה הכרחי. כלומר, המלחמה היא הכרחית, האויב הוא הכרחי, אבל סוגיית כוח האדם היא לא הכרחית. לא היה הכרחי שבתוך 100,000 האנשים – למעלה מ-100,000 אנשי המילואים האלה – יהיו עכשיו במילואים. אפשר היה וצריך היה שחלקם יהיו חיילים סדירים. ובעיניי זו בושה. מדינת ישראל בשנתיים וחצי הפציצה באיראן כמה פעמים, נלחמה בחיזבאללה, נלחמה בחמאס, אבל לא מצליחה להגדיל משמעותית את הסד"כ שלה.
אני רוצה להזכיר את היוצא מן הכלל, שלצערי לא מעיד על הכלל. היה לי חייל בסדיר, קראו לו א', הוא היום ר"מ בישיבה מכובדת בציונות הדתית, גם רב יישוב, ובגיל 51, כמעט 52, הוא התנדב להיות מג"ד של גדוד מחטיבת חשמונאים, הגדוד המבצעי הראשון. אז יש כאלה. גדוד חשמונאים המבצעי הראשון נמצא כרגע בצפון, מפקד עליו א', בגיל 51, ובעיניי זה מצד אחד מדהים, ומצד שני זו בושה שזה מה שיש למדינת ישראל להציע, מפקדים בני 50 ומשהו שמחליפים את בני ה-20 ומשהו שלא מגיעים.
בעיניי זו בושה עמוקה, כי אולי אנחנו נלחמים בשתיים או שלוש חזיתות, אבל לרבים מהלוחמים האלה יש עוד חזית – החזית הזו היא הבית. הלוחמים האזרחים האלה, אנשי המילואים, יש להם בני ובנות זוג, והם מחזיקים כרגע לבד את המשפחה. הלכתי לבקר את האחיינית שלי, שבן הזוג שלה חזר היום למילואים בצפון. עבודה, ילדים, פרנסה, שגרת מלחמה, חרדות, הפגזות, ירידה למקלט, הכול היא עושה לבד. הכול היא עושה לבד. וזה העורף שנשאר לכל חייל וחיילת במילואים.
מדינת ישראל בנויה על חוזה שלא נכתב בינה לבין אזרחיה, אבל אפשר לתמצת אותו במילים "מדינת ישראל תעשה הכול". ההערכה העמוקה שלנו לאנשי ביטחון וההבנה שאנחנו חיים פה על חרבנו חייבת לבוא עם הסכם. ההסכם הוא שהאזרחים מתגייסים כשצריך אותם, ומדינת ישראל עושה הכול בשבילם ולא משאירה אף אחד מאחורה. ובמלחמה הארוכה הזו, מלחמת חרבות ברזל וכל שאר השמות, בנושא המילואים החוזה הזה כרגע לא מקוים. משרתי המילואים עושים את החלק שלהם, הם מתייצבים שוב ושוב ושוב, ואפשר להוסיף עוד כמה "שוב". אבל אנחנו מנסחים חוק גיוס ולא מעבירים אותו; מוציאים צווי גיוס; מחליפים יו"ר ועדת חוץ וביטחון, שדרך אגב, לא מתכנסת כבר 18 ימים – התכנסה פעמיים בסך הכול, כאילו ישיבה פעם בתשעה ימים זה מספיק כדי לפקח ולבקר את עבודת הממשלה; מוציאים לאנשים צווים מהיום למחר, מבטלים אותם ואז מוציאים אותם שוב; מבטלים חקיקה היום, מחר ובעוד יומיים.
החוק הזה בסך הכול מציע משהו מאוד פשוט. הוא עוד סעיף – דרך אגב, אם היו מקבלים את החוק שלי ושל חבר הכנסת יולי אדלשטיין שמתקן את כל חוק המילואים של 2008, והיה מן הראוי שמשרד הביטחון יעשה את זה, לא היה צריך את החוק הזה. אבל היות שדחיתם אותו ולא הבאתם משהו במקומו, אני נאלץ להביא את החוק הזה, שבסך הכול משפר נדבך במעטפת הכלכלית של משרת המילואים בכל מגוון הסיוע שהוא צריך כדי שהוא יהיה חייל וגם אזרח.
אז מה בעצם מציע החוק? החוק הזה אומר שבת זוג או בן זוג של איש מילואים ששייך לאותו משק בית ושיש להם הכנסה משותפת ומשק הבית מתבסס על הכנסתם – אם הוא שכיר זה מטופל אבל אם הוא עצמאי זה לא מטופל, ויש המון ויתורים והמון עלויות נוספות והעסקים קורסים.
רק אתמול קיבלתי פנייה מעוד עסק שנמצא בגבול הצפון, עסק שמפרנס במדינת ישראל מאות ידיים עובדות, והעסק הזה קורס. מה יעשה העובד העצמאי? הרי ברור שהתפוקה שלו יורדת, כי בן הזוג במילואים, והוא לא זמין לענייני הבית. אז איך אנחנו דואגים לזה שהוא לא ייפגע? ממש באותו סעיף, שכיר מקבל ועצמאי לא מקבל. מה מרגיש העצמאי? הוא מרגיש שהוא פראייר. זה כואב במיוחד לעסקים הקטנים, ויש לנו מאות אלפי כאלה או עשרות אלפי כאלה, שמדינת ישראל יושבת עליהם, אבל הוא לא מפוצה. במקרה הזה החוק הזה מציע לפצות אותו על שעת עבודה כמו לעובד שכיר מהיום הראשון, והוא מציע שבמניין הימים שנחשבים לא ייחשבו ימי המילואים אלא רק ימי העבודה. כל כך בסיסי, כבר תיקנו את זה, אבל זה מתוקן רק לשכיר ולא לאיש המילואים.
המעטפת החקיקתית הזאת שאני מביא לפה כמעט בכל שבוע, כלכלית, חברתית, משפטית, היא הגב למשרתי המילואים. אפשר לקרוא להם "גיבורים", ואפשר לתת להם ימי הוקרה ריקים מתוכן, אבל בסוף, אתם יודעים מה? הם צריכים לשלם משכנתא, הם צריכים לעמוד מול עסק קורס. וכשהם חוזרים לשגרה הם שחוקים, והעסק שלהם שחוק. ובסך הכול הגיבוי השקט הזה – ההצבעה בעד החוק הזה הייתה בסך הכול אפילו לא תיקון אלא שימור המצב הקיים – אל תפסיד כסף כי בת זוגך במילואים.
אנשי המילואים, חברים יקרים, הם היהלום שבכתר של מדינת ישראל. הם האנשים שאנחנו חייבים לשמר ולעשות הכול כדי שהם לא ירגישו פראיירים. אני קורא לכם, כמו במקרים הקודמים, ואני מקווה שהפעם תתעשתו, להצביע בעד הצעת החוק הזו, שהיא בסך הכול עושה את מה שצריך כדי לשמר את מה שמגיע למשפחות המילואים. תודה.
אדוני יושב–הראש, אדוני השר, אני מתנצל שלא נתתי לך זמן להשלים את ההפניה לאף אוזן גרון, ואני באמת מתנצל שיש לך כל כך הרבה זמן לפצל את היועמ"שית לעומת לתגמל את אשת המילואים. לדעתי השארנו לך יותר מדי זמן פנוי בזמן האחרון.
אני רוצה להזכיר כאן, במיוחד לחברי הכנסת של ש"ס, שחבר הכנסת ינון אזולאי הגיש את אותה הצעת חוק שאני מגיש כאן לפניכם, ואפילו פניתי אליו והצעתי לו – כדי שלא יגידו: קינלי, מה? תפנה אלינו. פניתי. אמרתי לו: ינון, תגיש יחד איתי שוב. ואני מציע שתתמכו בהצעת החוק, לא כי קינלי הגיש אותה, כי ינון אזולאי מגיש אותה. אתם יודעים מה? אני מוחל על המקום שלי, שזאת תהיה הצעת החוק של ינון אזולאי, אבל העיקר, יריב לוין, שלמילואימניקית ולמילואימניק יהיה עוד בדל של עזרה. כי אתה יודע מה? השר לוין, כל כך הרבה שעות בבית הזה מוקדשות לשטויות והבלים, כולל סיבובים שכולם פה יודעים שלא ימומשו, וכל מיני הצעות חוק שהן הצהרות חוק, שבסוף נועדו לרצות איזה בייס פה, ולעזור בפריימריז שם, ולתת עוד איזו הטבה לחה"כ מסוים, שלא יעשה בעיות ויצביע בעד התקציב. אז בוא, במקום להשקיע כל כך הרבה שעות בכל מיני חוקים שהם באמת לא לטובת מדינת ישראל – בטח לא במלחמה – בוא תשקיע במי שצריך.
ואתה יודע מה? עוד דבר, השר לוין, משפחות המילואים זו לא פריבילגיה. ואמרת נכון, אמרת נכון, המשאבים מוגבלים. המשאבים מוגבלים, הם לא אין-סופיים. אז אני אזכיר לך, מאוד מאוד יפה – אתה שומע, השר לוין? – מאוד מאוד יפה ש-6.2 מיליארד ש"ח הוקדשו למילואים. זה מקסים, אבל במקרה, במקרה הוקדשו גם 6.2 מיליארד ש"ח לכספים קואליציוניים. אז אתה יודע מה, השר לוין, יכולת להכפיל את ההטבה לאנשי המילואים רק על ידי זה שהיית מבטל כספים קואליציוניים, כי הממשלה שאתה חלק ממנה הכפילה – מה זה הכפילה? שילשה, ריבעה – את הכספים הקואליציוניים, והם לא מגיעים לאנשי המילואים. אז הינה, במקום להתהדר בנוצות לא לך, ב-6.2 מיליארד שקלים, תכפיל את הסכום הזה, תן אותו למי שמשרת. זה יזכיר לך ויזכיר לכולנו שאלה האנשים שבאמת מגיע להם הכסף. עליהם תשפוך כספים, לא על השטויות שאתם זורקים פה בלי חשבון. תודה.
1,301 מילים של משה טור פז. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.