דילוג לתוכן
כנסת לכולם
הכנסת ה־25 · ישיבה 377 · 11 במרץ 2026

הצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון – הגבלות על כהונת שר ביותר ממשרד אחד)

ולדימיר בליאק · יש עתיד

תודה רבה. אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני אשמח לקצת שקט.

היו"ר אמיר אוחנה: חברות וחברי הכנסת, האקוסטיקה באולם הזה לא מן המשובחות כשיש רעש. כשיש שקט, הכול נשמע כמו שצריך. עליזה, עליזה, תודה.

תודה. חבריי חברי הכנסת, המציאות שבה שר עומד בראש של יותר ממשרד אחד פוגעת - - -

היו"ר אמיר אוחנה: עליזה, עליזה, זה מפריע, תודה.
מירב בן ארי (יש עתיד): מספיק.

המציאות שבה שר עומד בראש של יותר ממשרד אחד פוגעת בתפקיד המשרדים ובמכהן. אנחנו רואים את זה היטב כמעט כל יום בממשלה הזאת. התפקיד של השר הוא לרכז את הטיפול במרבית הנושאים הנוגעים לניהול עבודת המשרד: התוויית מדיניות, הקצאת משאבים, ייצוג עמדת המשרד בישיבות הממשלה. שר אשר עומד בראש של יותר ממשרד אחד אינו יכול להקדיש את מלוא הזמן ותשומת הלב לעבודת המשרד, ובכך נפגע התפקוד השוטף של המשרד. כפועל יוצא נפגע גם השירות שאותו המשרד מעניק לאזרח – רפורמות ושינויים אשר חורגים מהתפקוד השוטף שמתבצע על ידי הפקידות.

מעבר לכך, ריכוז סמכות של כמה משרדי ממשלה בידיים של אדם אחד עומד באופן מובהק בניגוד לכללי מינהל תקין, ופותח פתח לניגוד עניינים. למשל, במקרה שבו שר האוצר עומד בראש של משרד נוסף, עולה חשש כי השר יאשר את העברת התקציבים ביתר קלות למשרד הנוסף, כמו למשל שר האוצר שאחראי במקרה גם על המינהל האזרחי ביהודה ושומרון. אנחנו רואים את זה, נכון?

על כן, מוצע בהצעת החוק שאני מעלה היום, ששר, למעט ראש ממשלה, יוכל לכהן כשר במשרד אחד בלבד. ואפרופו הלילה האחרון, שהוא ליל הביזה הקואליציונית, אנחנו ראינו כי שרים שמחזיקים במשרד בכמה תיקים, פשוט לא מתעניינים בקיצוץ הרוחבי ההרסני במשרדים שהם כביכול שלהם. בואו נדבר על מה שהיה בלילה, בישיבת הממשלה. בימים אלה אנחנו 12 ימים במלחמה. הלוחמים בחזית, המילואימניקים עוזבים את העבודה ואת המשפחה. עצמאים סוגרים עסקים, שכירים נמצאים בעלטה מוחלטת בהיעדר מתווה פיצויים שכבר הובטח אבל איננו. ובזמן הזה, בזמן הזה הממשלה לא עומדת לצידו של הציבור, הציבור שעובד, משרת, משלם מיסים. לא רק שהיא לא עומדת לצידו של הציבור, היא מפקירה את הציבור. התקציב החדש הוא ביזה קואליציונית בזמן המלחמה. כ-6 מיליארד ש"ח מועברים ככספים קואליציוניים בזמן שמקצצים בשירותים שכל אזרח חייב היום, בטח היום, לוקחים מהכלל ומעבירים למקורבים, מחלישים את מנועי הצמיחה, פוגעים בעתיד הביטחוני והכלכלי של מדינת ישראל. וזה לא, זה לא כסף קטן, אלא סכומי עתק בכל קנה מידה שמדכאים צמיחה לשנים קדימה, כסף שיכול היה לממן ביטחון, מחקר ופיתוח, בריאות, חינוך, כסף לחיל האוויר, למדע, לחדשנות, ליכולת שלנו לנצח גם בעתיד. במקום זה – מיליארדים למשתמטים, לחינוך פרטי שלא מלמד ליבה ולמשרד המפלגתי של שר האוצר, שמקבל שוב תוספת שמנה לפוליטיקה.

ובמקביל – במקביל אנחנו רואים קיצוץ רוחבי הרסני שפוגע בכלל הציבור: 105 מיליון בחינוך, 84 מיליון שקלים ברווחה, 67 מיליון שקלים בבריאות, 55 מיליון שקלים בתרבות ובספורט, 266 מיליון שקלים בתחבורה, 46 מיליון שקלים בהשכלה הגבוהה, כמעט 2 מיליון שקלים – 2 מיליון שקלים – ברשות לניצולי שואה – כן, קיצוץ ברשות לניצולי שואה.

והאבסורד ממשיך; המשרדים המיותרים ביותר מוחרגים בפועל מהקיצוץ. המשרד של אורית סטרוק, ירושלים והמסורת, המורשת, שיתוף פעולה אזורי ועוד – מוחרגים. יש כסף לפוליטיקה – אין כסף לאנשים. כך נראית אחדות לאומית בגרסה של בנימין נתניהו ובצלאל סמוטריץ'. מיליארדים לחינוך הפרטי הסקטוריאלי, מיליארדים למסלולים של השתמטות, מיליארדים לעסקנים, ומנגד, פחות לחיילי מילואים, פחות למשפחות עובדות, פחות לילדים בכיתות צפופות, פחות לחולים במסדרונות, פחות לסטודנטים, פחות לתחבורה ציבורית, פחות למחקר ופיתוח, פחות לעתיד שלנו.

זו לא מדיניות כלכלית, זו העדפת פוליטיקה צינית, פוליטיקה צינית ומושחתת. הממשלה דורשת היום הקרבה מהציבור אבל לא מעצמה; היא דורשת אחריות אבל לא נושאת בה; מדברת על אחדות ומחלקת כסף, מיליארדי שקלים, לפי כוח פוליטי. בזמן המלחמה הממשלה הזאת מנסרת את הענף הדק שעליו יושבת מדינת ישראל – המדע, החדשנות, ההשכלה, הבריאות, התחבורה, החוסן החברתי שלנו. וזה לא המאבק בין חילונים, דתיים וחרדים, זה מאבק בין אחריות לאומית לבין הישרדות פוליטית.

תקציב – תמיד, בטח בזמן מלחמה – הוא בין היתר מסמך ערכי. הוא אומר מי חשוב, מי קודם, מי נספר ומי לא. וכאן המסר הוא ברור: מי שמשרת – משלם יותר, מי שעובד – מקבל פחות, מי שמתחזק קואליציה – מתוגמל היטב. זו לא אחדות, זו יריקה בפרצוף למשרתי מילואים, זו בגידה בציבור עובד, זו הפקרת העתיד.

וכאן אני פונה לאזרחים: אסור לנו לשתוק כי ישראל, ישראל שלנו, לא שורדת ולא מנצחת רק מכוח הצבאי; ישראל שורדת ומנצחת מכוח הכלכלה שלה, ההשכלה שלה, המדע שלה, הלכידות שלנו. ומי שמייבש באופן מודע וציני את המערכות הללו, מחליש את הביטחון, מסכן את העתיד ואת היכולת שלנו להמשיך לקיים כאן מדינה משגשגת ולנצח. בסוף זה הסיפור, היכולת שלנו לנצח גם בעתיד.

התקציב הזה הוא בחירה, וכמו כל בחירה – בחירה אפשר לשנות. זה הרגע לדרוש תקציב שמשרת את מי שמשרתים את המדינה; זה הרגע לדרוש ממשלה שלא מפקירה את האזרחים בזמן מלחמה. אתם זוכרים כיצד השר קרעי, אחד האנשים הרעילים והמסוכנים היום לעתיד המדינה, שלח את הטייסים שלנו לעזאזל? בתקציב החצוף הזה, בכספים קואליציוניים, בקיצוץ הרוחבי הנורא בכל השירותים לאזרח, הממשלה שולחת לעזאזל את כל הישראלים שעובדים, משרתים ומשלמים מיסים, והממשלה, ששולחת את הציבור לעזאזל בזמן המלחמה ודואגת רק לעצמה – היא ממשלה לא לגיטימית. על הלילה האחרון, על ליל הביזה, יהיו הבחירות. תודה.

787 מילים של ולדימיר בליאק. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.