קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה, אדוני. אדוני היו"ר, חבריי חברי הכנסת, אני עומד פה ומציג את מה שאמור להיות מובן מאליו. שר הביטחון דיבר על זה, הרבה מאוד שרים אחרים דיברו על זה. אבל כמו שאומרים במקום הזה, הרבה דיבורים – מעט מעשים. הצעת החוק שלי בעצם מדברת על אלו שאת הפציעה שלהם אנחנו לא רואים, את אלו ששלחו לקרב. הם חזרו, הם נראים כמו כולנו – קרויזר, אני יודע שאתה יודע על מה אני מדבר, אני מקווה שגם תצביע פה נכון – הם נראים כמו כולנו, אבל לצערי הם צריכים טיפול. משרד הביטחון מדווח על עלייה של 40% בפגיעות הפוסט-טראומטיות. כאשר הם כבר חוזרים ומבקשים לקבל טיפול, הם עוברים בסבב של ביורוקרטיה שאני לא מאחל לאף אחד שיושב בחדר הזה.
אנשים שצריכים אותנו, שהמאהל שלהם נמצא 400 מטר מפה – יוצאים מהכנסת, לוקחים ימינה, אתם תראו אותם; נמצאים בוועדות. ביסמוט דווקא כיבד אותם ונתן להם מקום יפה מאוד בוועדה שלו. ביסמוט, אני מפרגן לך על החלק הזה, שנתת להם מקום אמיתי בוועדה.
ולכן, הצעת החוק הזו לא אמורה להיות של קואליציה–אופוזיציה. בדיוק כמו שידענו לשים בצד את כל המחלוקות בשעת מלחמה, אנחנו צריכים לשים בצד את כל המחלוקות עבור הלומי הקרב, עבור אלה שאין להם כתובת אחת.
אתם צריכים להבין מה הם עוברים: הם עוברים בין משרד הביטחון לבין ביטוח לאומי, לצבא, לרלוונטיים בתוך הצבא, לרלוונטיים בתוך משרד הביטחון, במקום שתהיה רשות אחת שמטפלת בהם. עכשיו, היה רצון לזה. אתם יודעים מה חסר בין העובדה שתהיה להם כתובת אחת, רשות אחת, טיפול אחד אמיתי, לאלו שאנחנו שלחנו להילחם כדי שאנחנו נוכל לעמוד פה? תקציב. ולא מדובר על הרבה כסף. מדובר על כמה תקנים, על מחלקה שאמורה לטפל בנושא הזה.
ובמקום להעביר 6 מיליארד שקל בכספים קואליציוניים שלא מעניינים אף אחד מאזרחי מדינת ישראל – להם לא נשאר כסף, ללוחמים האלה, שנכנסו לקרב וראו דברים שאף אחד לא אמור לראות, חזרו כשהם צריכים טיפול, כשהם לא יכולים לחיות את חייהם כמו שהם היו, כשהם לא יכולים לטפל בילדים שלהם, כשהם לא יכולים לחזור למקומות העבודה שלהם, כשהם לא יכולים להתנהל כמו שהם היו לפני שאתם שלחתם אותם לקרב. מדובר על 100 מיליון שקלים – זאת ההערכה של האוצר – 100 מיליון שקלים מתוך 6 מיליארד שקלים קואליציוניים שאתם הולכים לחלק. ולאן אתם שולחים אותם? לאן אתם שולחים את הכספים האלו? לאלו שמבקשים להתחמק משירות צבאי.
ואני קורא מפה למי שאני חושב שעדיין יש בליבו חמלה ועדיין יש לו את הערכים הנכונים בשביל לקבל את ההחלטה הנכונה: תתעלמו מהעובדה שהאופוזיציה הציעה את ההצעה. אני אפילו הולך יותר מזה – קחו אתם את ההצעה, תגידו שהיא שלכם. יש פה אנשים כמו דיכטר, כמו ביסמוט, אנשים שעשו צבא, אנשים שאמורים להבין – כשאתם זורקים את הלומי הקרב, כשאתם זורקים את אלו שלא יכולים לעמוד פה ולזעוק לעזרה, כשאתם זורקים אותם ומתעלמים מהם, התוצאות לצערי הן תוצאות קשות, הן תוצאות שאנחנו אחרי זה נקיים עליהן ועדות חירום ונגיד, איך זה הגיע למצב הזה שהפצוע עמד מול משרדי אגף השיקום והצית את עצמו? איך זה קרה? כי אתם לא מוכנים לקחת אחריות על מי שאתם שולחים לקרב. אתם שלחתם אותם לשם. מה הם ביקשו מכם? הם ביקשו טיפול.
אתם יודעים איך נראה היום-יום של פצוע כזה, שלא רואים את הפציעה שלו, שצריך להסביר את עצמו כל פעם מחדש, מה הוא עובר? יש לכם מושג איך נראה יום בחיים של נער, של גבר צעיר, שיצא להגן על המדינה, והנפש שלו לא עומדת במה שהוא ראה שם? אתם מסוגלים לתאר לעצמכם מה עובר אותו בן אדם שצריך להסביר את הסיפור שלו, ולספר אותו פעם אחת בביטוח לאומי ובפעם השנייה לצבא ובפעם השלישית למשרד הביטחון, ואז הם אומרים לו – אבל אנחנו לא מתואמים בין הצבא למשרד הביטחון, וביטוח לאומי בכלל לא בלופ, אז תשכור עורך דין – שגם לוקח לו אחוז ניכר מתוך מה שהוא אמור לקבל?
בסוף אותו לוחם או לוחמת צעירים, שהם הדה-בסט של הדה-בסט של העם שלנו, במקום להתפתח, להתקדם ולהיות כמו שאר בני גילם – הם מידרדרים לתהום חשוכה, חשוכה מאוד, של ביורוקרטיה. ואין, אין יד שמושיטה להם מתוך ממשלת ישראל, מתוך קואליציית ישראל, שתגיד להם – אנחנו רואים אתכם, אנחנו איתכם, אנחנו לא נתעלם מהפציעה שלכם כי היא שקופה, אנחנו מבינים שאתם צריכים פסיכולוג, אנחנו מבינים שאתם צריכים התאמות, אנחנו מבינים שאתם צריכים שנראה אתכם עכשיו, גם כשאחרים לא רואים.
ובמקום זה, מה עושה ממשלת ישראל? מתכנסת בזום סודי ומעבירה מיליארדים מהכספים של אותם נפגעים – לעמותות, למוסדות שמעודדים לא להתגייס, למשרדים הזויים.
אני אומר לך, זה נכון, תבדוק אותי – למשרדים הזויים שאף אחד לא יודע מה הם עושים.
עמדה פה השרה למשימות לאומיות וניסתה להסביר מה המשרד שלה עושה. למה היא התנגדה? היא התנגדה לזה שמילואימניקים יוכלו לקנות קרקעות בזול, והיא אומרת, אבל אני רוצה שהם יקנו קרקעות בזול.
השרה לשוויון – סליחה, לא לשוויון חברתי, השרה למשימות לאומיות, קיבלת אתמול מאות מיליונים. כמה מזה מוקצה לאלו שלא רואים את הפציעה שלהם? האם זה מעניין אותך? את יודעת שממש פה מחוץ לכנסת יש מאהל של הלומי הקרב?
בוא נראה, יש הצבעה. יש הצבעה. אתה יודע איך בודקים אם משהו מעניין? אתה יודע איך בודקים אם משהו מעניין? מצביעים עליו. מצביעים עליו, ועכשיו, מה אני אומר? תעבירו את זה בטרומית, תנו לנו להתקדם לוועדה, תנו לנו לעשות עבודה בנושא הזה. אתה יודע מה, אני אגיד לך יותר מזה – אני מסתכל פה על אנשים, ואני יודע שזה מעניין אתכם, אני יודע שזה מעניין הרבה מאוד מהאנשים שיושבים פה, אבל אני אומר לכם, תגלו אומץ בנושא הזה.
איך נסתכל עליהם אחרי זה? הם באים לכנסת, הם מסתובבים פה, אנחנו רואים אותם, ומה נגיד? הפלנו את הצעת החוק שהייתה אמורה לבנות לכם רשות, כתובת אחת. נפצעת? אתה צריך עזרה? תתקשר למספר הזה, זהו – בלי ביורוקרטיה, בלי תהליכים ארוכים, בלי: תיקח עורך דין והוא יגבה ממך מה שהוא יגבה – בלי כלום, בלי שום דבר, רשות אחת שתדע לעשות בדיוק את הנושא הזה.
יש פה חברי כנסת שמתעסקים בנושא, זה מה שהכי אבסורד. כל היום מדברים פה ומדברים ומדברים, אבל ברגע שאפשר להרים את הכפפה, אתם נעלמים. אתם נעלמים. הם ייקחו את ההצבעה הזאת – אני יודע כי הם מדברים איתי – הם ייקחו את ההצבעה הזאת ויראו מי הצביע עבור הפוסט-טראומטיים, ומי ברח מההצבעה.
ונמצא פה – לא נמצא פה – ירון לוי, שחי את הנושא הזה ועובד יום-יום בנושא הזה. אני אומר לכם, לפני שבאתי לפה הוא קיבל טלפון ואמר מה הקואליציה הולכת לעשות. ואני לא רציתי להגיד להם, ברור לי מה הקואליציה הולכת לעשות, אבל אני פונה אליכם בשמם – אל תפקירו את הלומי הקרב בפעם השנייה והשלישית. תיצרו להם מנגנון אחד, בלי ביורוקרטיה, בלי קשיים, בלי עורכי דין שמנצלים אותם, בלי כלום. נפצעת? אתה לא יכול לתפקד? יש כתובת אחת במשרד הביטחון שמתכללת את הצבא, את הביטוח הלאומי, את כל מי שאתה צריך. תפנה אליהם, הם ידעו לעזור לך, הם יראו אותך. זה מסר מפה שכנסת ישראל רואה אותם, שממשלת ישראל רואה אותם, ושאנחנו לא מתעלמים מפציעות, גם כשאנחנו לא רואים אותן בעיניים.
אז אני מאוד מאוד מקווה שהשר דיכטר, שיושב פה, ואנשים טובים ונוספים יתעלמו לרגע משיקול קואליציוני ויצביעו בעד הלומי הקרב. תודה רבה, אדוני.
1,137 מילים של רון כץ. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.