קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
היושבת-ראש, כנסת נכבדה, ב-7 בינואר, בחודש שעבר, הכריזה הסתדרות העובדים על סכסוך עבודה באגף השיקום של משרד הביטחון. סכסוך העבודה הוכרז על רקע עילות שונות: עומסי עבודה קיצוניים המוטלים על עובדי אגף השיקום, מחסור חריף ומתמשך בכוח אדם, הפרטת שירות השיקום התעסוקתי לנכי צה"ל ותנאי שכר ירודים.
בשיחות שאני מקיים בעיקר עם פצועים, אני שומע על העומס הכבד שיש על עובדי אגף השיקום, המחסור בעובדים סוציאליים דרך המרפאות, במוקדי שירות הלקוחות, שאמורים לתת מענה, במחלקות הרווחה, והמתנה ארוכה לפסיכיאטר. הנתונים המספריים מצביעים על גידול חד-משמעי וגדול בציבור הנזקקים לשירות אגף השיקום.
מאז 7 באוקטובר התווספו 22,000 מטופלים חדשים, לוחמים ולוחמות פצועים בגוף ובנפש, שאמורים לקבל שירות ראוי ומסור. מספר מטופלי אגף השיקום עומד היום על למעלה מ-80,000. המספר הזה צפוי לגדול מעבר ל-100,000 מטופלים לשנת 2028. מדי חודש מתקבלות 1,500 פניות. 1,500 פניות מתקבלות באגף השיקום. ובשנתיים האחרונות, למעלה משנתיים של מלחמה, לא עשו את ההתאמות הנדרשות, ולא עשו דבר כדי שהחיילים שחזרו ונפצעו, הן בגוף והן בנפש, יקבלו את הטיפול שמגיע להם. הם נלחמו בשבילנו.
חרף עבודת קודש מאומצת של מטפלי ועובדי אגף השיקום, נפגעת היכולת לספק שירות הולם ואיכותי לנכי צה"ל, שזקוקים למענים שיקומיים ודחופים. בספטמבר האחרון, שר הביטחון מינה בשיתוף שר האוצר ועדה ציבורית משותפת בראשות פרופ' שלמה מור יוסף, לבחינת הרחבת המענה הלאומי והתמיכה והטיפול בפצועי צה"ל. הוועדה אמורה לפרסם בימים הקרובים את המסקנות שלה.
אבל אנחנו לא צריכים לחכות לוועדה; אנחנו יודעים ואנחנו מכירים גם מלפני 7 באוקטובר את הבעיות שיש באגף השיקום. יש לפעול לטובת פתרונות איכותיים ומיידיים כדי לייצב את מצב החירום, את המשבר שנוצר באגף השיקום. אנחנו צריכים למנוע את קריסת מערך הטיפול, לאפשר מענה ראוי לעשרות אלפי המטופלים באגף השיקום.
המצב באגף השיקום של משרד הביטחון הוא מצב חירום. האגף לקראת קריסה. המערכת פועלת במשך שנים על קצה גבול היכולת שלה והמסוגלות שלה להעניק שירות חיוני לפצועי ונכי צה"ל. זה כמעט בלתי אפשרי. כל מעטפת השיקום נפגעת, החל מעובדים סוציאליים, מוקדי השירות, מרפאות ועוד. וזה לא משהו נקודתי; מדובר כאן במערכת שלמה שנמתחת ונמתחה עד הקצה. מי שמשלם את המחיר זה המטופלים, אבל גם המטפלים, שלא מצליחים לעמוד בלחץ.
אני רוצה לדבר על מספרים. לפי ההערכות, באגף השיקום קרוב ל-1,000 פצועים ופצועות יקבלו מענה מעובד סוציאלי אחד. אדם אחד. ותחשבו על זה שהוא אמור לשמוע את הסיפורים, את הכאבים, את הזיכרונות, את החוויות מ-1,000 חיילים. וכמה זמן צריך לחכות חייל עד שהוא פוגש את אותו עובד סוציאלי? זה לא ריאלי, זה לא הוגן, הן כלפי העובדים והן כלפי מי שזקוק להם.
יש מחסור חריף ומתמשך בכוח האדם. קשה לגייס עובדים חדשים, וותיקים אובדים עצות. חלקם עוזבים. בשנתיים וקצת שאנחנו בוועדות השונות שמענו הרבה ביקורת, גם של חברי כנסת וגם של לוחמים שמגיעים על עובדי אגף השיקום. אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולדבר על העובדים הנאמנים שעובדים, שעושים עבודת קודש באגף השיקום, ותנאי השכר שלהם לא משקפים את גודל האחריות, את השחיקה היום-יומית, בעיקר הנפשית, כי זה בלתי אפשרי להישאר אדיש לאור הסיפורים שהם שומעים מאותם חיילים גיבורים שלנו.
אני אמרתי, ואני אחזור על זה, בשנתיים האחרונות לא נעשה דבר כדי לפתור את המצב הזה. אין התאמות מספקות בכוח האדם, לא הגדילו את מספר התקנים, והמערכת כרגע בחוסר במטפלים. עם כל הכבוד לוועדה הציבורית שהקימו, ויש כבוד לאנשים שמנהלים אותה ונמצאים בה, הבעיות מוכרות במשך שנים, והן היו כאן לפני המלחמה. כולנו יודעים מה הבעיות באגף השיקום –עומסים קיצוניים, מחסור בתקנים וקושי בגיוס ובשימור עובדים, עובדים שעובדים עם שכר שלא תואם את האחריות שיש לעובד אגף, וזמני המתנה שפוגעים בטיפול.
הפתרונות נמצאים. הפתרונות – אנחנו יודעים שהם נמצאים. סכסוך העבודה שפרץ כאן הוא לא איום, אלא קריאת השכמה של עובדי אגף השיקום, שאומרת: איננו יכולים עוד. הם לא מחפשים לשבות, אלא רק לקבל את התנאים שיעזרו להם להמשיך לסייע ללוחמים וללוחמות שלנו, שעבדו בשביל המדינה, נלחמו בשביל המדינה, ועובדי אגף השיקום רוצים לתת להם את המענה הטוב, היעיל ביותר.
מדובר בטיפול בטראומה ובשיקום. כל חודש הוא משמעותי, וכל יום הוא קריטי. מדינה וממשלה ששולחת לוחמים להילחם בקרב חייבת גם לדאוג להם ביום שהם חוזרים מהקרב. אותם לוחמים שנפצעו בגוף ובנפש במסגרת שירותם צריכים לקבל את הטיפול הטוב ביותר, המהיר ביותר, המסור ביותר. אין למדינת ישראל פריבילגיה לחכות עם הפתרונות אפילו עוד חודש אחד. אין צורך להקים ועדות שיבחנו את המצב; הכול ידוע, הכול ברור, צריך רק ליישם. צריך להכניס את היד לכיס, לשחרר תקציבים, להגדיל את מספר התקנים. לא צריך בשביל זה ועדות. שר הביטחון, אפשר לחסוך את מסקנות הוועדה.
לאגף השיקום נדרש מענה מערכתי מיידי ודחוף. זה דבר אקוטי שאינו סובל דיחוי. הפתרונות ידועים, ואני אגיד אותם: הוספת תקנים, תוספת תקציב, שיפור תנאי השכר, השקעה אמיתית בכוח האדם. אלה הדברים שצריכים לעשות – והיו צריכים כבר להיעשות – באגף השיקום, שהמטפלים שם נלחמים להציל את הנפשות ואת הבריאות של חיילים וחיילות שיצאו להילחם בשבילנו. אנחנו מדברים עכשיו על התקציב, ואנחנו צריכים שהתקציב הזה – סדרי עדיפויות ישתנו, אגף השיקום יוכל לפעול כמו שצריך ולטפל בחיילים ובחיילות שלנו. תודה רבה.
788 מילים של ירון לוי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.