אדוני היושב-ראש, חברות וחברי כנסת נכבדים, טיפה להירגע. אנחנו חוזרים לנושא שהוא לא על סדר-היום. דווקא היה לי חשוב שיהיה פה ראש הממשלה, כי הבנתי שהוא - - -
כן. כן. מה קרה? קטי, פתאום זה לא חשוב?
אבל אני רק אומר: חבל שראש הממשלה לא נמצא פה, כי הבנתי שהוא מזרחי, אז הצעת החוק הזאת היא – אני רוצה שהוא יבוא ויצביע. יש פה הצעת חוק על מרוקאים.
לפני שאציג את החוק, בפעם הבאה שיעלה לכאן שר ויאשים אותנו בעדתיות ובאליטיסטיות ובאשכנזיות, אני אזכיר לו מי לא הסכים להצביע על ההצעה הזאת.
ועכשיו אני מדבר בשיא הרצינות. חברות וחברי כנסת נכבדים, יש חוקים שנועדו להסדיר מנגנון, יש חוקים שנועדו לחלק סמכויות, אבל היום אני מניח הצעת חוק מסוג אחר, הצעת חוק שנועדה להחזיר את הקול, שאנשים ישמעו. קול שנשמע כאן שנים רבות, אך לא תמיד קיבל את המקום הראוי לו – חבר הכנסת מרגי, אני ואתה מרבים לשוחח בשפה הזאת.
השפה והתרבות המרוקאית היהודית אינם פרק שולי בתולדות העם היהודי – אדוני ראש הממשלה, והיות שהצטרפת למזרחיות, אז תקשיב – הן פרק מרכזי, עמוק ועשיר; פרק של יצירה, חוכמה, פיוט, ספרות, הלכה, מוזיקה וחיי קהילה שנשענת על מסורת של מאות שנים. יהדות מרוקו לא הייתה יהדות שותקת, היא הייתה קהילה מדברת, שרה, כותבת, מפרשת, יוצרת, ובעיקר קהילה שמחברת בין עולמות, בין קודש לבין חול, בין העברית לערבית-יהודית, בין בית כנסת לשווקים, בין הלמדנות לשמחת החיים.
כדי להבין באמת את עוצמת התרבות הזו, צריך לעצור לרגע ולהזכיר כמה שמות. בראש ובראשונה – איפה חבריי? רביבו, יקירי, אני מזכיר כמה שמות שאתה מכיר אותם. בראש ובראשונה רבי דוד בוזגלו, גדול פייטני יהדות מרוקו במאה ה-20. פיוטיו לא נכתבו כקישוט טקסי - -
ביטון, יקירי, אני ואתה שרים משיריו.
תכף אני אצטט.
- - אלא כתגובה למציאות של מאבק, של כאב ושל גאווה יהודית שאינה מוכנה להתנצל. עוד בהיותו במרוקו כתב שירים ופיוטים על גלות וגאולה של כמיהה לירושלים ולארץ ישראל. ב"אך בך מולדתי", מיכאל ביטון, ב"אך בך מולדתי" הוא כותב "נדרשתי" – מילה אחת שמכילה עולם שלם, מסירות נפש, מחויבות, נכונות לעמוד ביום פקודה למען העם בארץ ישראל. ולצידו עולם שלם של חכמים יוצרים שכתיבתם חיברה הלכה, מוסר, לשון ותרבות, לא כתחומים נפרדים, אלא כמארג אחד.
כך למשל, רבי יוסף משאש, מגדולי חכמי מרוקו במאה ה-20. הוא כתב עשרות ספרים, מכתבים ודרשות בעברית ובמרוקאית-יהודית. בספריו, ובהם אוצר המכתבים, הוא עונה על שאלות הלכתיות בלשון חיה, ישירה, מלאה דוגמאות מחיי היום-יום – במרוקאית יהודית. הוא לא כתב הלכה מופשטת. זו הייתה הלכה לאנשים, למשפחה, לקהילה, לחיים עצמם. כך גם רבי רפאל ברוך טולדנו, מחשובי הרבנים והפוסקים של יהדות מרוקו. הוא כתב ספרים ביהודית-מרוקאית. לא רק פסיקות, אלא הוא שיקף תרבות שלמה. הוא משלב ידע תלמודי עמוק עם שפה בהירה ונגישה, ולעיתים עם ביטויים מן הלשון היהודית שהייתה שגורה בפי הציבור.
המשותף לכל היוצרים הללו הוא דבר אחד פשוט ועמוק: הם לא כתבו ממגדל שן. זה מה שהיה מיוחד – מיכאל, אל תפריע, תקשיב, זה אתה.
הם לא כתבו ממגדל שן.
אז תמשיכו.
תמשיכו לדבר. תמשיך לדבר, אני מחכה.
הם לא כתבו ממגדל השן, הרבנים הנהדרים האלה, שאני זוכר אותם כילד. הם ישבו בשווקים. זה מדהים.
הם כתבו מהשכונה, מהמשפחה, מהשוק, מבתי הכנסת הקטנים, מהריחות של החגים, מהשמחות, מהאבל. השפה שלהם הייתה שפה שהכירה את החיים; שפה שיודעת לצחוק, לכאוב, לאהוב, לכעוס, ועדיין להאמין. כשאנחנו מדברים היום על הקמת רשות לאומית לתרבות ולשפה מרוקאית-יהודית, אני לא מדבר על שימור ארכיוני בלבד. אנחנו מדברים על שמירה של היכולת הזו לדבר יהדות בגובה העיניים; להעביר לדור הבא לא רק טקסטים, אלא רוח, לא רק מילים, אלא עולם שלם של משמעות.
אני רוצה להזכיר לכם את המוזיקה הישראלית-המרוקאית, היהודית-המרוקאית. המוזיקה היום לא הייתה נשמעת בלי אותם יוצרים ששילבו מודוסים, סולמות, פיוטים של יהדות מרוקו ביצירה הישראלית החדשה. ג'ו עמר, שושנה דמארי, ששרה עם מודוסים מיוחדים, דקלון, אהובה עוזרי, זוהר ארגוב, כולם הנחילו צלילים כבר בשנותיה הראשונות של המדינה – ואחרי. זה תמיד הובא מהמזרח, ובמיוחד מהשירה האנדלוסית. לעתים דרך הדלת האחורית, אבל בעוצמה שלא ניתן היה לעצור. טלי, את זוכרת? לא, את צעירה, אבל בשנות השבעים, השישים, השמונים והתשעים, כמה זלזלו בזמרי הקסטות – ככה קראו להם – ובסופו של דבר היום אתה מבין שהמוזיקה הישראלית מתבססת על זה.
אני רוצה להזכיר לכול שב-1987, אדוני השר, ב-1987 – לאלה שאמרו לי תגיד לי, מאיר, מה צריך רשות כזאת? אבל אני אצא ממנהגי, אני גם אצא מגדרי, כי אני לא נוהג לעשות השוואות. אבל כשהקימו רשות לשפה ולתרבות לתרבות היידיש – ואללה, כולם ראו בזה המשכיות, אף אחד לא לעג, אף אחד לא צקצק בלשונו, אף אחד לא שאל מה פתאום? למה עכשיו?
וללדינו. אגב, שאני מכבד – מעל לכל ספק.
לצערי הגדול, היה איזה מישהו או שניים שבאו אליי השבוע ואמרו לי: מאיר, אתה בטוח שאתה מעלה? למה? לא צריך. אז באמת שאני לא מתעסק בין אשכנזים ומרוקאים ומזרחים. פסה. נגמר. זה אחרינו. אבל כדי לשמר מורשת ולשמר תרבות, ובשביל אלה שמתעוררים – הילדים החדשים, הדור שהרבה יותר צעיר ממני – שמתעוררים בירוחם, בקריית שמונה בדימונה ובאשדוד לשירת הבקשות, ולאלה שנושאים על גבם מטען יפהפה; בשביל אלה ובשביל הדורות הבאים, וכדי להגיד שכור ההיתוך היה כישלון גדול. לא רצינו כור היתוך, רצינו שכל אחד יבוא עם תרבות.
בדיוק. לא מבטלים את הזהות, מביאים את העושר. תודה, מיכאל. מביאים את העושר. זה ההיתוך האמיתי. לכן אני מבקש, שכמו שידענו להצביע כולם לרשות ללימוד השפה היידית – שאני אותה מכבד – אני מבקש מכם, חבריי, להצביע בעד הצעת החוק הזו. היא מאוד איטית, מסודרת, אין בה תקציבים; יש בה נשמה גדולה; יש בה רצון לשמוע את השפה שעליה גדלנו; לשמוע אותה גם באותם בתי כנסת, גם באוניברסיטאות – ויש כמה אוניברסיטאות שכבר יש בהן שיעורים לערבית מוגרבית. אפילו בכנסת מרגי – שבטח אמרו לו לא להצביע, כי הוא בקואליציה – אבל מרגי, לפני כשבע שנים - - -
לפני כשבע שנים בוועדת החינוך, אדוני היושב-ראש - - -
ולסיכום, חשוב לומר דבר נוסף. השפה המרוקאית היהודית חיה גם בתוך העברית המדוברת. ביטויים, אינטונציות, הומור, דרכי פנייה, נטמעו בה כל כך עמוק, עד ששכחנו מאיפה זה בא. מיכאל, תקשיב, הנכדה שלי, תיבדל לחיים ארוכים - -
- - תמר, מתקשרת אליי לפני שבועיים ואומרת לי כך: סבוש. אני אומר לה: כן, תמרי? אז היא אומרת לי: משימדורה, אתה יכול להקפיץ אותי? אמרתי לה: מאיפה המילה הזו?
זה משהו, משימדורה. כן, אז אני אומר. היא לומדת בכיתה ט'. ואני אומר לה: מאיפה זה? ואז היא אומרת: זה סלנג. אנחנו כולנו מדברים עם זה – בכיתה ט'. אמרתי: איזה כיף, הסבתא שלי הייתה אומרת לי את זה.
אני מבקש את תמיכתכם. תודה רבה, אדוני.
1,053 מילים של מאיר כהן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.