מכובדי היושב-ראש אמיר אוחנה, שרות ושרי הממשלה, חברות וחברי הכנסת בהווה ובעבר, ומכובדיי כולם, קהל נכבד, אני מקווה שבשנה הבאה נתגבר על כל המכשולים, נשיג הבנות – אפשר להשיג את ההבנות ברצון טוב, אם זה קיים, ובוודאי קיים, בוודאי קיים מהצד שלי. ואני אומר מהצד שלנו: אנחנו רוצים להגיע לאותן הבנות שהובילו את מדינת ישראל במשך עשרות שנים. לא היו חסרות מחלוקות נוקבות, אבל ידענו שאנחנו פועלים במסגרת דמוקרטית. ואני ארחיב על כך את הדיון. אני חושב שהדבר הזה נשחק. חלק גדול מהעם מצר על כך, זועק על כך, וצריך למצוא את הדרך להחזיר את האיזון בין שלוש הרשויות. זה, לצד שלטון הרוב, זה המפתח לקיום הדמוקרטיה – הדרך לשמור את זכויות הפרט לצד הכרעת הרבים, והדרך להבטיח שאין רשות אחרת דורסת את השנייה. האיזון הזה היה כאן והאיזון הזה, בעזרת השם, גם יחזור לכאן.
אני חייב להגיד לכם שלפני כמה חודשים הייתה לי הזדמנות לערוך מסע בזמן; מסע בזמן אל השנים הראשונות של הכנסת, במוזיאון הכנסת כאן, בירושלים. אדוני היושב-ראש, אתה היית איתי שם וחנכנו יחד בהתרגשות רבה את המוזיאון החדש בבית פרומין, ברחוב המלך ג'ורג'. הבניין המיוחד הזה שימש את הכנסת במשך 16 שנים. אני זוכר אותו היטב מנעוריי. הוא עמד בטבורה של מה שאני מכנה "ירושלים של פעם". ירושלים מחולקת. לפני מלחמת ששת הימים היא הייתה קטנה, ואזרחים סקרנים נהגו להתקבץ שם סביב הבית – מול זה היה גם בית קפה – וצפו בנבחרי הציבור שעשו את דרכם פנימה והחוצה. ואיך נהגו לומר כבר בראשית ימיה של הכנסת? לחם חוקם של הח"כים הוא חוקים. זה נכון, לחוקק חוקים משלך פירושו להיות אדון לגורלך. וכך אנחנו עושים עד היום הזה, או לפחות מנסים לעשות, בהצלחה שהולכת וננגסת. אפרופו, זה פתח דבריי.
והייתה לי זכות נוספת שקשורה לבית פרומין. כשהייתי שר אוצר, לפני למעלה מ-20 שנה, פעלתי להציל את הנכס ההיסטורי הזה מהריסה, ואנחנו השגנו מימון, הבטחנו את השימור. סללנו דרך להנצחת תולדות הכנסת, לאור היותה מוקד הדמוקרטיה שלנו, כשהעם הריבון בוחר באופן חופשי את נציגיו.
הכנסת פה מייצגת את העם. העם בוחר את נציגיו פה, ונציגיו כאן ממשיכים הלאה בשיטה הפרלמנטרית שלנו ובוחרים את הממשלה. וגם מכאן, לפחות כך נהוג, פעם זה היה חלקית, בוחרים את הרשות השופטת.
הכנסת פעלה בתל אביב, ואחר כך בירושלים, כשברקע השפעות מלחמת העצמאות, התרוממות הרוח של עמנו, שהחזיר לעצמו את חירותו הלאומית לאחר דורות ארוכים, באה לצד האתגר הקשה של עיצוב סדרי המדינה. ושוב, אני, צריכים לדעת את זה – ויכוחים והתנצחויות היו כבר אז, ולעיתים הוויכוחים הללו היו חריפים מאוד, לא פחות מאשר היום. אני חייב להגיד לכם שהסגנון היה קצת יותר מחודד, ובסופו של דבר גם יותר אפקטיבי. פה הוא יותר רועם ויותר שוצף. אבל גם בסערת המחלוקות, ולא חשוב באיזה נושא, דבר אחד היה ברור לכול: הבטחת הקיום הלאומי היא המשימה הראשונה במעלה. כי ישראל, מאז יומה הראשון, היא דמוקרטיה עם חרב ביד. אנחנו מוקפים אויבים, סביבנו רוחשות סכנות, כוחות עריצים שאינם משלימים עם קיומנו מבקשים להניח טבעת חנק על צווארנו.
ודווקא על רקע כל זה, הדמוקרטיה הישראלית שומרת על חוסן ויציבות, כי ישראל היא אחת הדמוקרטיות האיתנות במערב. תגידו – לא מושלמת. יש דמוקרטיה מושלמת? יש דבר כזה? אבל יש דמוקרטיה מאותגרת כמונו? אני לא מכיר עוד דמוקרטיה שעומדת במבחנים כה תכופים וכה משמעותיים כמו מדינת ישראל. אז נכון, אני אמרתי, הכנסת גועשת ורועשת, לפעמים גם צעקנית. ואני, במידה שהדבר תלוי בי, הייתי אומר לכם – אני לא הייתי אומר לכם: בואו נמתן את הוויכוח. בואו נמתן את השפה של הוויכוח, כך לפחות אני מנסה לנהוג.
אבל בעיניי זה פחות חשוב, ואני אגיד לכם למה. תמיד עדיפה כנסת כזאת על פרלמנטים שבהם אסור לנבחרים לפתוח את הפה. ולסתום את הפה לנבחרים, או לסתום את הפה לציבור באמצעי תקשורת – זה סוף הדמוקרטיה. זה גם לבחור, וגם שיהיה לך חופש לדבר וחופש לחשוב, זה הבסיס של הדמוקרטיה. בבית הזה יש לנו אי-הסכמות בנושאים מהותיים, אי-הסכמות על דרך, על אידיאולוגיה, על חזון. חילוקי הדעות הללו אינם פגם בדמוקרטיה, הם יתרון בדמוקרטיה – זו מהות הדמוקרטיה. זה לא שיושבים כולם, כולם מסכימים. לא, ממש לא. הדעות השונות צריכות להיות מוצגות לציבור, והציבור מכריע. איפה הוא מכריע? בקלפי. ואם יש פה חילוקי דעות, או שהרוב מכריע, או שעושים דבר אחר – מגיעים לפשרות, מגיעים להבנות. וכך, אני מקווה ומייחל, ובמידה שיתאפשר לי גם אפעל כדי להביא להבנות האלה בשאלות היסודיות שקשורות לאיזון בין הרשויות.
ישראל היא דמוקרטיה פרלמנטרית, אנחנו פועלים בהתאם לעיקרון הבסיסי, המהותי ביותר בדמוקרטיה, של הכרעת הרוב, כשבבת אחת או בד בבד נשמרות זכויות הפרט. ושיווי המשקל הזה – ואני אגיד את זה פעם נוספת, אין-ספור פעמים, עד שהדבר הזה יוטמע. שיווי המשקל הזה יכול להיות מושג רק בדרך אחת: באמצעות איזונים ובלמים בין הרשויות – הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת, הרשות השופטת – כל רשות וסמכותה, כל רשות ותפקידה. ואני רוצה להבהיר, אין ממשלת-על בדמוקרטיה. יש ממשלה נבחרת, ולכל אחת מהרשויות תפקיד, ולכל אחת מהן צריכים להיות לפחות זיזים, או גלגלי שיניים ברשויות האחרות. כך היה בשחר עצמאותה של מדינת ישראל, כך צריך להיות היום.
ולצערי, יש אנשים שחושבים שהסכנה הכי גדולה בדמוקרטיה היא הדמוקרטיה, ולכן צריך לעקר את רצון הרוב. אז מה אם נבחרתם? הכנסת, הממשלה, סליחה על הביטוי, מי אתם? יש מורמים מעם? אנחנו נכריע. את זה אולי חשב אפלטון באתונה כשהוא ביטל את הדמוקרטיה, כי הוא ראה את האסון של מורהו האהוב אריסטו. והרעיון הזה התגלגל במהלך הדורות, הוא הגיע גם לימי הביניים, איכשהו הגיע לזמן החדש. וכשאמרו: יש מורמים מעם, והלכו לאמריקה, לג'ורג' וושינגטון – הוא היה מורם מעם, דרך אגב, הוא היה 1.90 ס"מ ומשהו – ואמרו לו: היה לנו מלך, כך אמרו הווטרנים שלו, הוא גלגל אותם מכל המדרגות. אבל אתה מורם מעם – הוא אמר: אין דבר כזה. ואז כתבו שלושה אנשים, באמת מורמים מעם, גאונים – ג'פרסון, מדיסון, המילטון – כתבו את החוקה האמריקנית. אז אמרו להם: אולי ניצור כאן איזו קסטה מורמת מעם, והיא תחליט בשביל האחרים? הם גלגלו אותם מכל המדרונות וכל המדרגות וכל הצוקים, הגאונים האלה. הם אמרו: אין דבר כזה. יש איזון, איזונים, איזונים ובלמים.
המהות של הדמוקרטיה היא שלטון הרוב, עם האיזונים והבלמים להבטיח את זכויות הפרט. המהות של הדמוקרטיה היא לא ביטול דמוקרטיה. הסכנה הגדולה ביותר לדמוקרטיה היא ביטול הדמוקרטיה. ואפשר להחזיר את זה למסלול תקין, כי זה היה פה. זה היה פה לפני כמה עשרות שנים עם שופטים שאיש לא כפר ביושרם, באינטגריטי שלהם, אבל יותר – אני מתכוון לא באינטגריטי האישי דווקא, אדוני, אני לא מדבר על זה – הייתה הבנה שכל רשות יש לה את חלקה. לא רומסים ולא נרמסים, לא באים לדרוס ולא באים להידרס. ואני חושב שהדבר הזה יכול להיות מוחזר, ושוב, במידת האפשר, במידה שאני אוכל לעשות זאת מבחינה משפטית, אני אעשה זאת, כי זה דרוש. לא צריך ללכת מכאן לכאן. היה אמצע, היה שביל זהב, ישראל הלכה בו במשך עשרות שנים, ואנחנו נחזור אליו.
מכובדיי, ישראל יצאה ממלחמת התקומה כשהיא חזקה מאי-פעם. אנחנו מעצמה אזורית שכל הזמן מתחזקת. בתחומים מסוימים, אנחנו נוגעים ביכולות מעצמתיות עולמיות. גם הדמוקרטיה שלנו, שידעה לחצים כבירים, התחשלה בתקופת המלחמה. אנחנו קיבלנו החלטות גורליות, החלטות שמשנות לנגד עינינו את פני המזרח התיכון.
אני יכול לומר לכם שלמרות האילוצים, הקפדתי להגיע לכל דיון חשוב בכנסת, ופעמים רבות עמדו ביציע – אני אומר את זה לקהל היקר שנמצא שם – עמדו ממש לנגד עיניי בני משפחות החטופים, הן החטופים החיים והן החללים, ופעמים רבות הבטחתי מעל הדוכן הזה שנחזיר את כולם. וכך אכן עשינו, החזרנו את כל החטופים, עד האחרון שבהן.
(מחיאות כפיים)
בחודשי המלחמה נאמו בכנסת מנהיגי העולם. קודם כול, הנשיא טראמפ, נשיא ארצות הברית, והיו פה נאומים אחרים שמאוד מאוד נגעו לליבנו גם כן. נשיא פרגוואי סנטיאגו פניה; נשיא ארגנטינה חאבייר מיליי; ראש ממשלת אלבניה, שביקר אותנו בשבוע שעבר, אדי ראמה. כל אחד מהם נשא נאומים נפלאים מול הקהל הזה. לפחות הלב שלי מאוד שמח לראות שהיינו מאוחדים, גם האופוזיציה, גם הקואליציה, כולם קמו כאיש אחד לתת כבוד לאנשים האלה שנותנים כבוד לנו, למדינה שלנו. כולם בלי יוצא מן הכלל, וכמוהם מנהיגים רבים אחרים, כולם שיבחו את יכולת העמידה של ישראל, ואת ההישגים המזהירים שלנו בשבע החזיתות.
כדמוקרטיה עוצמתית עמדנו מול ציר הרשע, ויכולנו לו. חיילינו ומפקדינו הגיבורים הגנו בעוז רוחם על ביתנו ועל חירותנו מפני איראן ושלוחות הטרור שלה, וגבינו מחיר כבד, כבד מאוד מכל מי שחרת על דגלו את השמדת ישראל. ושוב, אני תמיד אומר – ואני חושב שזה ברור לכולם – יש עוד אתגרים לפנינו. צפויים לנו עוד רגעי מבחן, אבל אנחנו דרוכים וערוכים לכל התפתחות. אנחנו עוקבים אחר המתרחש, ואנחנו ערוכים לכל תרחיש. מי שיתקוף אותנו יישא בתוצאות בלתי נסבלות מבחינתו.
העיתונאי הבריטי דאגלס מארי, ידיד גדול של ישראל ושל המערב, כתב ספר לאחרונה, הוא קרא לזה "על דמוקרטיה וכיתות מוות" – ישראל הדמוקרטית, שניצבת מול כיתות המוות של האסלאם הקיצוני בהובלת איראן. והוא אומר, מארי, שישראל מגינה על עתיד הציביליזציה. הוא כותב: קנדה, בריטניה, אירופה, אוסטרליה או ארצות הברית יהיו בנות מזל אם יצליחו להצמיח דור כמו זה שגידלה ישראל. זה כל כך נכון. כל מי שיוצא לשטח, כל מי שפוגש את חיילינו, אם זה בעזה או בלבנון או ביהודה ושומרון או בכל מקום אחר, מבין איזה דור נפלא גידלנו כאן. איזה דור כביר. דור הטיקטוק קראנו לו? ממש לא. זה דור של גיבורים. דור הניצחון. דור שיירשם בתולדות האומה שלנו לדורי דורות. "ובחרת בחיים" הוא אחד הציוויים החשובים ביותר של העם היהודי. זה הבסיס לניצחונה של האנושות, כותב מארי.
מכובדיי חברות וחברי הכנסת, בשנה האחרונה נפגשתי שש פעמים עם הנשיא טראמפ, ובאחד המפגשים האלה הייתה לי חוויה מאוד מרגשת, כי הוא לקח אותי לחדר השינה של הנשיא אברהם לינקולן, שלא שונה מאז יום הירצחו. ולינקולן, כידוע לכם, הציל את ארצות הברית במלחמת האזרחים, והוא הותיר לנו את הצו הדמוקרטי. וזה הדבר שאני מנסה להחדיר כאן, לא רק בנאום הזה, אלא בכל הזדמנות. צריך להבין את זה. מה זה דמוקרטיה? הוא אמר. זה ממשל של העם, בידי העם, למען העם. ובהזדמנות אחרת, בביקור האחרון שלנו, ביקרנו, רעייתי ואני, בביתו ההיסטורי של הנשיא השלישי תומאס ג'פרסון בווירג'יניה. ג'פרסון ניסח את הכרזת העצמאות של ארצות הברית, שיסודה הוא רצון העם.
אי-אפשר שלא לחוש יראת כבוד כלפי ענקי הדמוקרטיה הללו, ג'פרסון ולינקולן. אבל דווקא שם, דווקא בהיכלי המורשת הדמוקרטית של ארצות הברית הגדולה, חשבתי על הדמוקרטיה הקטנה והאמיצה שלנו כאן בישראל. אנחנו שואבים השראה מהדמוקרטיה באמריקה, ובו בזמן אמריקה שואבת השראה מאיתנו. במלחמת התקומה קיבלנו יחד החלטות נחושות ואמיצות, שתכליתן למגר את הרוע, להבטיח את עליונות הטוב. דבקנו בדרכנו. לא נכנענו ללחצים. נאבקנו באין-ספור שקרים והשמצות שהוטחו בנו. צה"ל, צבא העם, ואיתו זרועות הביטחון, פעלו באחדות מטרה. השבנו הביתה את כל חטופינו. החזרנו למסלול את הכלכלה שלנו. היא מדורגת היום כאחת משלוש הכלכלות הדינמיות בעולם, אחרי שנתיים של מלחמה. המשכנו לבנות ללא הרף את המדינה שלנו.
ביום חגה של כנסת ישראל, שמבטאת את תקומת ישראל בארץ ישראל, נוסיף לפעול כדי להבטיח את נצח ישראל. תודה רבה לך, אדוני.
(מחיאות כפיים)
1,727 מילים של בנימין נתניהו. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.