קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
בתזמון מדהים, הצעת החוק שלי לסגירת מחלקת האקטואליה של התאגיד הגיעה עם ריאיון שעשתה דליה מזור, נכס תרבותי, מי שאני גדלתי עליה ומילאה את הסלון של הבית שלי. דליה מזור נראית לי אישה הוגנת והגונה. דליה מזור נראית לי אישה ממלכתית מאוד. אני משתמשת בה לא כדי שחלילה תהיה פה איזושהי מתקפה אישית עליה – אני מאוד מחבבת אותה.
אני כן רוצה להיעזר בדברים שדליה מזור אמרה בריאיון, כדי להבהיר מול מה אנחנו מתמודדים – כי זה מרתק, זה באמת מרתק. כשדליה מזור ישבה והתראיינה, היא בעצם התייחסה לימני, לדעתי היחיד ברשת ב' של תאגיד השידור הציבורי, שכל העם בישראל – לא רק השמאל, כל העם בישראל – מממן מכיסו חודש בחודשו, מהמיסים שיורדים, לכל אזרח ישראלי, גם ימני, מהמשכורת, הם הולכים לתאגיד השידור הציבורי. דליה מזור יושבת ומתראיינת, ומספרת שיש ימני בתוך התאגיד. יש ימני בתוך התאגיד, קוראים לו קלמן ליבסקינד. כשהיא מתארת את זה בנועם, לא בשנאה, לא בזעם, אלא בפליאה אמיתית, היא מתארת את זה כאילו חדר צלם להיכל.
עכשיו, אני מכירה את השמאל. אני הייתי חלק מהשמאל. הם לא אנשים רעים; הם לא אנשים צבועים, כמו שהרבה ימנים נוטים לחשוב; הם לא אנשים מטומטמים; הם אנשים מאוד מפוקחים וחדים. ולכן אני חוככת בדעתי, ואני עייפה מזה בצורה שאין לי דרך להסביר, אדוני היושב-ראש, איפה זה מתפספס? איפה זה מתפספס? איך אמת אווידנטית – שאין יכולת להתווכח איתה, שאם ציבור מממן גוף תקשורת, הציבור הזה אמור לראות את עצמו בגוף התקשורת – איך יכול להיות שיושבת דליה מזור, אישה אינטליגנטית שמייצגת הרבה מאוד אזרחים בישראל, שחושבים שזה סבבה לגמרי שהתאגיד של השידור הציבורי בישראל יהיה שייך לשמאל, וכשנכנס מגיש אחד לרדיו שהוא ימני: שומו שמיים, השם יצילנו, מה קרה לעם? מה קרה למדינה שהכרנו? הייתה לי ארץ נהדרת ואיפה היא היום? מה קרה? מה קרה?
אחרי הרבה מאוד מחשבות, אני חושבת שאני מצליחה להבין. השמאל לא תופס את עצמו כמחנה פוליטי; הוא תופס את עצמו כמצב הטבעי. אם אני שמאל חילוני – אני השפיות. אם אני שמאל חילוני – אני הנורמלי. אני לא דעה, אני לא עוד דעה, אני נקודת ההתחלה. כל מי שהוא לא בול כמוני הוא סטיית תקן. סטיית תקן. החרדים הם סטיית תקן; המתנחלים הם סטיית תקן; חובשי הכיפות הם סטיית תקן; הביביסטים הם סטיית תקן. כל מי שהוא לא שמאל, חילוני, ליברלי, בצלמי ובדמותי הוא לא מצב טבעי; הוא לא מצב שפוי; הוא לא מצב נורמלי; הוא סטיית תקן.
לכן, כשלתאגיד השידור הציבורי חודר ימני אחד, לתוך מערכת רדיו עם עשרות תחנות, לא יודעת כמה תחנות, עם כל כך הרבה מגישים, ימני אחד – סטיית תקן חדרה למצב הטבעי. המסורתיים – לחלוטין סטיית תקן.
אני חושבת לעצמי, חבר הכנסת בוארון, הם הרי רואים את התוצאות בקלפי; הם יודעים שאנחנו קיימים; הם גם יודעים שאנחנו הרוב, כי אנחנו מנצחים אותם כבר כמה שנים. הם יודעים שאנחנו הרוב, ועדיין, כשאתה חי בתוך ה-echo chamber של עצמך, שומע רק את עצמך, רואה רק את עצמך, אתה רוצה לראות תוכנית על סלבס? גיא פינס? אתה רואה את עצמך. הפוליטיקה שם.
אתה פותח גלי צה"ל, אתה רואה את עצמך; אתה שומע את עצמך. הפוליטיקה שם. אתה פותח את 12, זה אתה; אתה פותח את 13, זה אתה. אתה פותח את תאגיד השידור הציבורי, זה אתה. וזה מנוון. זה מנוון, זה מייצר חוסר פרופורציות אינהרנטי בתפיסה: אני הכול. אני הכול. אני מוכן.
אני אתן לכם את האנלוגיה הכי מדויקת, בעיניי. קחו מסגרת של תמונה. אני הקנבס. השמאל הליברלי הוא הקנבס. אז יש משיכות מכחול. המסורתיים הם משיכת מכחול – אנחנו מרשים להם מדי פעם להיות משיכת מכחול; בתוכניות אוכל אנחנו מרשים להם; במוזיקה מזרחית אנחנו מרשים להם. אגב, תאגיד השידור הציבורי גם את זה לא מרשה. מה שעשו לי כששיקפתי נתונים קשיחים על זה שהתאגיד מדיר יוצרים מזרחיים, יוצרים שממלאים את קיסריה, נמצאים בעשירייה השנייה, השלישית והרביעית של ההשמעות, אם בכלל; מקפחים שם אנשים צעירים עם יכולת מוזיקלית, פנומנלית ומוכחת. זה מה שהתאגיד עושה, כי בסופו של דבר זה עניין של כסף. התאגיד משלם את התגמולים הכי גדולים שיש כרגע מול כל גופי התקשורת והשידור בישראל. והתגמולים האלה הולכים למי שהוא הקנבס; למי שהוא המצב הטבעי; למי שהוא נורמלי. ואין דרך לחצות את זה.
אני יודעת שכשאני מדברת עכשיו – אם יושב כרגע מישהו ששייך לשמאל החילוני, הוא שומע הסתה, או אכלו לי שתו לי, אחד מהשניים. או שאת מסיתה או שאת מתבכיינת. מעולם לא עלה על דעת האנשים האלה להקשיב לרוב שזועק כבר שמונה עשורים: נמאס לנו לשבת ביציע. אנחנו רוצים מקום על הספסל. וכשאנחנו אומרים את זה, הם חווים את זה כתקיפה. אנחנו רוצים לגעת להם בחיים החילוניים? כל כך לא. אנחנו רוצים לגעת להם בליברליות? אנחנו ליבראליים. אנחנו רוצים לגעת ולהרוס להם ולחרב להם, והמפלצת הביביסטית משיחיסטית חרדית מתחת למיטה קמה עלינו להורגנו, אבל כמו ילדים בני שלוש, הם לא מבינים שהמפלצת הזאת דמיונית, שאף אחד לא מעניין אותו צורת החיים שלהם. אנחנו רק רוצים מקום על הספסל.
תאגיד השידור הציבורי יכול היה לעשות תיקון ענק לרוב במדינת ישראל. במקום זה, באופן מובהק, אחרי שעבדתי שם חמש שנים. מי שאומר שזו נקמה אישית הוא כזה לוזר. אני מדברת בשם כל כך הרבה אנשים. אני מדברת בשם הרוב; אני מדברת בשם אבא שלי. נמאס לנו לשבת על הספסל. לא נממן יותר. לא נממן יותר את הגופים התקשורתיים שמדכאים אותנו.
מול 12 אין מה לעשות – חברה פרטית, זכותם. מול 13 אין מה לעשות – חברה פרטית, זכותם. למרות שחוק השידור המבריק של השר קרעי, שעכשיו צועק כאן, יפתח את התחרות, ולא יהיו יותר מונופולים דורסניים, ויהיה מגוון של דעות נוספות. כמובן שהם מפרשים את זה כדיקטטורה, פשיזם, סתימת פיות. אין רחוק מהמציאות מזה. אני יושבת על החוק הזה כל יום שמונה שעות. אין רחוק מהמציאות מזה.
אבל תאגיד שידור ציבורי שאני משלמת עליו, שהבת שלי משלמת עליו, ששלמה קרעי משלם עליו, שאביחי בוארון משלם עליו, שכל הימין משלם עליו ובכל זאת מודר – וכשיש מגיש אחד ימני, יושבים אנשים ואומרים: אבוי, היכן כשלנו? הימין נכנס לתאגיד השידור הציבורי של ישראל.
אני כבר לא מדברת על מה שקורה שם בתוכניות. מי שמכיר את "היהודים באים" – למה? למה שמדינה מסורתית, ברובה – יש בה אחוז של אם אתם לוקחים את המסורתיים ואת הדתיים ואת החרדים אתם מקבלים רוב ברור מאוד – למה שהם יממנו תכנית ששמה ללעג את קודש קודשי ישראל? אל תאמינו באלוהי ישראל. תהיו אתאיסטים מפה עד טימבקטו, אין לי בעיה עם זה. לא רוצה לסתום לאף אחד את הפה. אני לא רוצה לממן את זה. אני לא רוצה לממן את הזילות של היהדות. לא רוצה.
הדברים שנעשים שם פוגעים בציפור נפשו של כל יהודי שיש לו איזו שהוא סנטימנט לקדוש ברוך הוא. למה שנממן את זה? חבורה של אנשים בלתי מגוונים. עוד מאותו דבר. כמו הרשות הראשונה, כמו רשות השידור, כמו הערוץ היחיד שפעל פה כמה עשורים. פשוט שכפלו את זה.
אני רוצה להגיד לכם מניסיוני, מניסיוני במשך חמש שנים. במוצהר נאמר לי: לביביסטים לא תהיה פה כניסה; לצ'חצ'חים לא תהיה פה כניסה; למזרחים עם המופלטות לא תהיה פה כניסה. הם יממנו אותנו במשכורות מאוד מאוד יפות - -
- - אבל אנחנו לא ניתן להם להוציא מילה.
עוד משפט אחד אני רוצה, אדוני, ברשותך, בנושא אחר.
אני רוצה לומר לעמרי רונן מאחים לנשק שאני לא מתחבאת מאחורי החסינות שלי ואני לא פוחדת ממך ומשכמותך, סבבה? אתה, שהתקשרת לצוות שלך ואמרת להם שאתה נוטש את הספינה; ללוחמים שאמורים למות למען המדינה, הודעת להם שאתה נוטש את הספינה ומסרב לשרת; אתה, שנסעת עד ארצות הברית באקלים אנטישמי וישבת ב-Minutes 60 ואמרת שאתה מתכוון לזה, שאתה הולך לפרק את הצבא כשסנוואר ונסראללה ואיראן שמעו אותך; אתה, שעמדת בהפגנות ופירקת, אתה והארגון שלך. החסינות שלי באה מול הכסף האדיר שלך, מול הארגונים האדירים שעומדים מאחוריך, כדי להכשיר את הפשע שעשית נגד עם ישראל, אתה והארגון שלך.
לא תעסיקו אותי בבתי משפט. אם לא תהיה לי חסינות, זה ברור לי שאני ועוד 60 חברי כנסת נבלה בבתי המשפט על ידי ארגוני השמאל מהבוקר עד הערב.
אז האק: החסינות שלי לפרצוף שלך. אני אמשיך לומר שאתה פירקת צבא, סיכנת את הביטחון של עם ישראל - -
1,307 מילים של גלית דיסטל אטבריאן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.