קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חברות וחברי הכנסת, ידידי חבר הכנסת יעקב אשר, אני רוצה לברך אותך, להודות לך. כרגיל, כדרכך, עוד חוק שמתאפיין בכמה דברים. קודם כול, הוא עוסק באמת בעניין אנושי חשוב מאוד, מהמעלה הראשונה. שנית, הוא באמת כניסה לפעמים לנבכי הדברים בצורה המקצועית; לאתר בדיוק את הפער במקום שבו הוא נמצא, בדיוק את המקרים האלה שאיכשהו נופלים בין הכיסאות, ולתת לזה מענה. שלישית, גם הפעם הזאת, הצעת חוק שבאמת נוגעת לציבור כולו, והיא מבטאת את – אני חושב שמי שיבדוק ויסקור את הפעילות שלך יראה שלצד דאגה וטיפול יום-יומי בעניינים של הציבור החרדי ששלח אותך לכאן, אתה עוסק הרבה מאוד גם בעניינים אחרים, שנוגעים לכלל הציבור, בהיקף גדול מאוד, גם כיושב-ראש ועדה. אני חושב שזה שילוב שמעורר הערכה, ואני באמת מודה לך.
הצעת החוק הזו, כפי שהסביר כאן חבר הכנסת אשר, מבקשת לקבוע כי הזכות של אלמן או אלמנה לקצבת שאירים לא תפקע אם נישאו בשנית, כל עוד הם מגדלים ילד יתום שהניח אחריו המבוטח. צריך לומר, הגם שזה נראה כל כך מובן מאליו, לא פעם ההסדרים החוקיים יוצרים לפעמים מין מצבים אבסורדים כאלה, שבהם כתוצאה מזה שקורה אירוע משמח לאדם – או שהוא מתחתן או שקורים כל מיני דברים מן הסוג הזה – הוא מאבד ומפסיד זכויות שבאופן רגיל היו לו. ולא פעם הדבר הזה גם לא צודק לגופו, אבל הוא גם מהווה אפילו, לפעמים, חסם בפני זה שאנשים יקימו בית בישראל ויתחתנו.
אני חושב שבמובן הזה, הדבר הזה לא נעשה כמובן בשרירות לב כאשר הוא נחקק בשעתו. אני מניח שהכוונה מאחוריו הייתה רצון לחלק את המשאבים בצורה אופטימלית. ונקודת ההנחה היא שבמצבים מסוימים, משעה שבני זוג נישאו וכבר לא מדובר במשפחה חד-הורית, יש הצדקה להפנות את המשאבים למי שכן נמצא עדיין במעמד כזה. אבל לפעמים הדבר הזה יוצר באמת אבסורדים, בעיקר במקרים אנושיים כמו המקרים האלה, שבהחלט, בעיניי, יש מקום לתקן אותם.
בדברי ההסבר להצעת החוק נכתב כי סעיף 255 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה–1995, ביחד עם ההוראות שנקבעו לפיו, נקבע כי זכותם של אלמן או אלמנה לקצבת שאירים פוקעת עם נישואיהם בשנית, אלא אם כן הכנסתו של בן הזוג החדש נמוכה מן הסכום שנקבע שם, ומתקיים אחד מן התנאים הבאים: בן הזוג החדש אינו מסוגל לכלכל את עצמו או שביום נישואיהם מלאו לו 60 שנה.
ההסדר הזה, ששולל דה פקטו מאלמנות ומאלמנים שנישאו בשנית את קצבת השאירים שהיו זכאים לה טרם נישואיהם השניים, מייצר – ואמרתי והסברתי את זה שוב – הוא לכאורה מייצר מין סוג של, אני לא יודע אם הייתי רוצה לקרוא לזה קנס, אבל הוא מייצר מין סוג של מחיר לנישואין לאותו פרק חדש, לנישואים השניים. ועושה את זה, אגב, דווקא למי שבאמת נישואיהם הקודמים הסתיימו בנסיבות טרגיות ועצובות, משעה שהם התאלמנו. הדבר הזה בעצם מציב את אותו אלמן או את אותה אלמנה בפני ברירה, לבחור בין הקצבה שחיונית לביטחון הכלכלי, לבין הקמת התא המשפחתי החדש באופן מלא באמצעות נישואין. הדבר הזה בעצם יוצר לציבור הזה, שעל לא עוול בכפו מצא את עצמו בפני סוג של חסם כלכלי, לפעמים חסם כלכלי משמעותי, מפני מימוש הנישואין באותם מקרים.
הדבר הזה בולט במיוחד ומשפיע במיוחד כשאנחנו מדברים על אלמנות ואלמנים שמגדלים ילדים יתומים הסמוכים על שולחנם, משום שבמצבים האלה – והדבר הזה יכול להיות נכון בכל מיני מקרים, אבל הוא בוודאי נכון במצב של משפחות ברוכות ילדים – הם מסתמכים לעיתים קרובות על קצבת שאירים שהם זכאים לה כדי לכלכל את משק הבית וכדי לעמוד, כמובן, בהוצאות הכרוכות בגידול הילדים. כל זה, צריך לומר, בשעה שבאופן טבעי הם נקלעים למצב של מפרנס יחיד, ולא רק מפרנס יחיד, אלא גם בוודאי במשפחות ברוכות ילדים, אבל לא רק – גם במשפחות עם מספר לא גדול של ילדים – עדיין היכולת של הורה יחידני שנדרש ואין מי שיחליף אותו, לטפל בכל מה שקשור בגידול הילדים, האתגר הזה, לשלב את זה עם עבודה – גם כך זה דבר לא פשוט, בוודאי עם עבודה שמצריכה שעות רבות, ועבודה שמכניסה סכומי כסף גדולים יותר, שלא פעם כרוכה באמת בהשקעת שעות רבות נוספות. לכן המטרה בהצעת החוק היא לקבוע כי הזכות של אלמן או אלמנה שנישאו בשנית לקצבת שאירים לא תפקע במצב שבו הם מגדלים ילד יתום שבעצם כלכלתו עליהם.
עמדת המוסד לביטוח לאומי, שאני כמובן ביקשתי לקבל את עמדתו ביחס להצעת החוק, היא שההסדר הקיים היום מייצר – מעבר לבעיה היסודית שתיארתי קודם, של עצם המצב שהוא מייצר, הוא גם מהווה פתח, לפעמים אפילו כמעט אילוץ, למקרים של אי-דיווח, כולל אפילו אי-דיווח על הנישואים החדשים, במקום שבני הזוג כן מחליטים בכל זאת להתחתן. הדבר הזה באמת מייצר איזשהו הבדל שאין לו מקום.
כמו בכל הצעה מן הסוג הזה, שנדמה לי שכולנו מברכים עליה בסוף, זה חוזר לנקודת ההתחלה שעליה דיברתי – בסוף יש עניין תקציבי, בסוף הקופה היא לא בלתי מוגבלת, ואי-אפשר לעשות את כל מה שרוצים גם אם זה צודק. צריך לומר שהעלות של ההצעה הזו נאמדת כרגע בכ-10 מיליון שקלים, והיא בוודאי עלולה לעלות עם השנים, בוודאי עם גידול האוכלוסייה. כאן אני רוצה לומר, אדוני היושב-ראש – לכן עמדת הממשלה היא לתמוך בהצעת החוק בקריאה הטרומית, כל זאת בתנאי שהמשך הקידום ייעשה בהסכמת משרדי האוצר והעבודה, והדבר שאני מבקש להדגיש אותו, לשיפוי הביטוח הלאומי – כאן אני רוצה לומר משהו, אדוני היושב-ראש: נכנסתי לתפקידי כשר העבודה ממש לא מזמן, והתמונה שהתגלתה לעיניי באשר למצב האקטוארי של הביטוח הלאומי היא תמונה קשה מאוד. יכול להיות שאולי אמצא כאן הזדמנות קצת לפרט אותה בפני הכנסת, אני חושב שזה ראוי ונכון שהכנסת תידרש גם לנושא הזה. יש כאן אתגר גדול מאוד, תהליך מתגלגל לאורך שנים ארוכות, אבל שמתגלגל בתאוצה הולכת וגוברת, שמייצר אתגר מאוד גדול על היכולת של הביטוח הלאומי לעמוד בתשלומים ובהתחייבויות שיש לו.
חלק מהמצב הזה שנוצר הוא תולדה של פעולות מבורכות וחשובות שעשתה הכנסת כדי להרחיב את הזכאויות. אבל הן לא תמיד נעשו עם השיפוי המתאים שהביטוח הלאומי צריך לקבל, ובעצם הועמסו על קופתו, ובדרך הזאת הרחיבו את הפער הזה שהולך ונוצר. אני בהחלט חושב שצריך להידרש לעניין הזה, ולכן אני רוצה להדגיש את העובדה שאפשר יהיה להשלים את הצעת החוק בהנחה שאכן יינתן השיפוי המתאים לביטוח הלאומי, ואנחנו לא נעמיק את המציאות האקטוארית הבעייתית שהוא כבר ממילא נמצא בה.
על פי העקרונות האלה, לכשתתקיים ההצבעה, אבקש מהכנסת לתמוך בהצעת החוק. תודה רבה.
986 מילים של יריב לוין. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.