תודה רבה, אדוני. חברי הכנסת, חבר הכנסת פורר את טיבי, מן פדלכום. לא מאזינים.
אני רוצה לספר לכם מה אמרו כאן בכנסת הזאת ניצולות וניצולי הטבח בנובה, במסיבה. מה שהתחיל כמסיבה, הנובה. אני רוצה לספר לכם איך הם באו וזעקו מדם ליבם מה הן נאלצות ונאלצים לעבור כדי לקבל מהמדינה – שצריך להגיד, הפקירה אותם במה שהפך לטבח הנובה – מה עובר עליהם כדי לקבל מהמדינה סיוע. אז נעמה אומרת: אלמלא הפסיכולוגית שלי לא הייתי כאן. פשוט לא הייתי כאן. יש לי חברים שעוד לא קמו מהמיטה, ואין להם מענה. ואז היא אומרת: 24 טיפולים נפשיים? מה זה? זה כלום. למה אני צריכה להוכיח למישהו את מה שחוויתי? ואני אוסיף, לא מספיק הסרטונים? לא מספיקה החשיפה שכולנו, כולנו ראינו, לזוועות, לגיהינום שנמשך שעות על גבי שעות לאלה שהצליחו לשרוד, שהצליחו להתחבא, שהצליחו להיחלץ, שהיו שם בגיא ההריגה הזה? למה אנחנו צריכות וצריכים להעביר אותם את הסיוט השני, שכמו שאומרת נעמה: למה אני צריכה שוב ושוב לבוא לוועדה ולהוכיח מה עברתי ולמה אני צריכה עזרה? אחרי שבע שעות מתחת לעץ, כשמחבלים עוברים לצידי, ואני מתקשרת למשטרה, למה אתם, ואף אחד לא מגיע? אחרי זה אנחנו צריכות וצריכים לגרום לה לבוא ולבקש בבקשה שניתן לה טיפול נפשי מספיק? האם מישהו או מישהי מעלה על דעתה ש-24 טיפולים, 24 מפגשים בעצם, מספיקים כדי להתמודד עם התוצאות של הזוועה הזאת?
גיא בן שמעון אמר לפני חברות וחברי הוועדה כאן בבית: קרוב ל-50 מתאבדות ומתאבדים מהנובה. זה מספר שהיה נכון ללפני חודשיים, כשהוא אמר את זה. ויש מאושפזים בכפייה. מאושפזות ומאושפזים בכפייה. אתם מאמינים שאחרי שהפקרנו אותם ככה אנחנו מאשפזים אותם בכפייה? אז משרד הבריאות אומר שהנתון של המתאבדות והמתאבדים לא נכון, אבל לא זאת השאלה, חברות וחברים. הנקודה היא שאנחנו צריכות וצריכים לטפל בהם. אם יש חובה עליונה שמוטלת עלינו, היא לטפל בהם, לעזור להם לקום על הרגליים. אנחנו לא צריכות וצריכים לספור את המתאבדים. אני לא צריכה להגיע למצב שרועי שלו, בן הזוג של מעיין אדם שנרצחה בנובה, יתאבד וישאיר פוסט – שאני לא אקרא לכם אותו כאן – שאומר כמה הוא פשוט לא מצליח יותר לשאת את הכאב ואת הסבל, שהוא לא ידע שיש כאלה בכלל.
אז זה נשמע לא הרבה, לדעתי, לתת להם טיפול נפשי מספיק, ראוי, תומך, כזה שמאפשר להם לצאת מהמיטה, לתפקד, לשרוד, לא למות. לא למות כאן בינינו אחרי שהם הצליחו לא למות שם. ובכל זאת, זה לא מובן מאליו. ולכן אני באמת לא יכולה לתאר לכם את תחושת ההקלה העצומה, הכרת התודה על זה שאנחנו נאשר כאן עכשיו, אני מאוד מקווה, את הצעת החוק. אני מודה למשה גפני שהצטרף אליי אליה, ואני מודה לוועדת השרים לחקיקה ולעומד בראשה יריב לוין ולקואליציה, ובאמת למשרד האוצר, למרות שהוא הפריח כל מיני מספרים באמת מופרכים לגבי הערכת העלות של זה, כי איך בכלל אפשר להעריך את זה – בינינו, בואו, אנחנו אפילו לא יודעות ויודעים.
בקיצור, משום שהחובה העליונה שלנו כלפי שורדות ושורדי הנובה היא לטפל בהם ולהציל אותם מהזוועה של כאן ועכשיו, אני ממש ממש מפצירה בכן ובכם לתמוך בהצעת החוק הזאת, שכל מה שהיא אומרת זה שנפגעת או נפגע של פעולות איבה לא יצטרכו לקבל את התואר "נָכָה" או "נָכֶה" כדי לקבל את הטיפולים הנפשיים האלה, ושהם יוכלו לקבל אותם במידה מספקת עד שהם יעמדו על הרגליים. אי-אפשר לכמת את זה, לא ב-24, לא ב-34, גם לא ב-340. יש כאלה שיספיקו להם פחות, ויש כאלה שיצטרכו הרבה יותר. והצעת החוק שלנו אומרת, כן, ככל שהדברים שהם באים להתמודד איתם נובעים מהזוועה שהם עברו מפעולת האיבה – אבל לא יודעת לספר לכם איך, זה די צובע את כל החיים – פעולת האיבה המחרידה, כמו בנובה, כמו ב-7 באוקטובר, אבל גם בפיגועים רגילים, כביכול. אם תחשבו על הפיגועים המיתולוגיים שלנו – הדולפינריום, מלון פארק, יש לנו כל כך הרבה פיגועים בהיסטוריה שלנו, שכל אחד מהם היה גיהינום של עצמו. ואנחנו חייבות וחייבים לאלה ששרדו את פעולות האיבה האלה, להרים אותם על הרגליים, לתת להם כל מה שאפשר כדי לקום על הרגליים. טיפול נפשי זה ממש ממש הדבר הכי בסיסי והכי מחויב המציאות.
אז כשנעבוד על ההצעה הזאת בוועדה, אנחנו נעבוד גם על הפרטים הקטנים של איך את לא צריכה כל פעם מחדש לבוא לוועדה ולספר מחדש את מה שעברת ולנסות להוכיח שמגיע לך, אלא שנבין שאם עברת את הגיהינום הזה מגיע לך או לך שנטפל בך, וניתן את התנאים לכך, את הטיפולים המתאימים.
צריך להגיד, התקציב לטיפול בנפגעות ונפגעי פעולות איבה, בעקבות השנתיים המחרידות האחרונות שלנו, עלה ל-3.5 מיליארד. בואו ננהל אותו נכון ככה שיימצא בתוכו הכסף בשביל שהשורדות והשורדים של הנובה ושל כל פעולת איבה אחרת לא יצטרכו להתחנן בפנינו; בואו ננהל אותו ככה שנבין שהאינטרס שלנו, של משרד האוצר, הוא שהם יקבלו את הטיפולים האלה. לא שיהיה כתוב שמגיע להם, אדוני היושב-ראש, אתה מכיר את זה היטב, אתה השר – כן, לא שר, בסדר – אתה מכיר את הפטנטים האלה, כותבים את הסעיפים כאילו מקצים לזה כסף, בונים על זה שלא יבואו לקחת וזה יישאר.
אז החובה שלנו - - -
מאה אחוז, אבל אני אומרת שיש אנשים, אתה יודע כמוני, שיש אנשים שכשהם מקצים את הכסף, הם בונים על זה שלא יבואו לדרוש אותו. אנחנו חייבות וחייבים לבנות את האפשרות לקבל את זה, לא רק לבוא לבקש. אנחנו צריכות וצריכים למצוא את הדרך להגיע אליהם ולהגיד להם: הינה, יש לכם, קחו, טפלו בעצמכם. שמרו על עצמכם. אנחנו נעשה את המקסימום כדי לאפשר לכן ולכם לבנות מחדש את החיים שלכם. אנחנו צריכות וצריכים לעשות את זה כאומה. יש לנו עוד דרך ארוכה לשם, אבל בטח ובטח את החיים הפרטיים של כל שורדת, של כל שורד, של הנובה או של כל טבח, פיגוע ופעולת איבה אחרת.
אני קוראת לכן ולכם לתמוך בחוק. תודה.
904 מילים של מרב מיכאלי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.