תודה רבה, כבוד היושב-ראש. כבוד היושב-ראש, כבוד השר, כנסת נכבדה והכי חשוב – ליאל, ליאל אחת, בת 17.5. אומנם קיבלתי מכתב מליאל. אך עוד לפני כן ליאל נפגשה עם יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד, ששמע בכאב את סיפורה האישי והעמוק. לאחר ששמע את אשר עברה הוא הפנה אותה אליי, וכך נוצר הקשר בינינו. הפנייה של ליאל אינה עוד מכתב רשמי. היא צעקה של נערה אמיצה שמבקשת מאיתנו, נבחרי הציבור, לראות את הכאב של ילדים וילדות בישראל, ולפעול כדי שחרם לא יהפוך להיות מציאות.
הרשו לי להכיר לכם את ליאל. ליאל הייתה ילדה, ילדה שהמדינה שלמה הייתה אמורה לשמור עליה. ארבע שנים וחצי של חרם בבית הספר היסודי, שנה נוספת בחטיבה. שנים של התעלמות, לעג, דחייה, השפלות, מכות, הפלות במדרגות, נעילה בשירותים, שפיכת מים, לקיחת אוכל – קריאת מכתבים מאימה ליאת. שנים שבהן ילדה בת 10, 11, 12 הייתה חוזרת הביתה שותקת, כי האמינה: אני אצליח לתקן לבד. שנים שבהן היא כמעט הפסיקה לאכול, כמעט הפסיקה לנשום, כמעט הפסיקה לחיות. ליאל הגיעה למשקל של 21 קילו בלבד. הרופאים אמרו להורים שלה: יש לכם חודש וחצי להיפרד ממנה. ואז קרה נס, תרופה ניסיונית מבוסטון הצילה את חייה, נס רפואי.
אבל לא היה צריך נס, היה צריך מבוגר אחראי אחד; היה צריך מדינה שתאמר: ילדה לא מתמוטטת אצלנו בשקט; ילד לא מתפרק כשאנחנו מסתכלים הצידה.
כבוד היושב-ראש, הסיפור של ליאל הוא לא סיפור, הוא כתב אישום. זה כתב אישום נגד מערכת שלא הייתה מצוידת בכלים; נגד המדינה, שלא קבעה תקנים, לא קבעה מנגנוני פיקוח, לא נתנה להורים ולמורים הכשרה מתאימה, לא יצרה קשר בין ילדים פוגעים לנפגעים, לא זיהתה סימנים, לא עצרה בזמן. אנחנו עומדים כאן, במליאת הכנסת כדי לתקן את המציאות הזאת, כי אחרי ליאל אין לנו את הפריבילגיה להתעלם.
למה הם מרעישים, הם לא מבינים שזה חשוב? באמת.
אני מגישה היום את הצעת חוק מניעת חרמות במערכת החינוך, התשפ"ה–2025, הצעת חוק שמטרתה אחת: למנוע את מקרה החרם הבא, להציל את הילד הבא, להציל את הילדה הבאה מליפול לתהום שאיש לא אליה שם לב.
החוק קובע שבבית הספר יהיה תקנון ברור למניעת חרם. לא המלצה, חובה שבכל בית הספר יוקם צוות ייעודי: יועצים, פסיכולוגים, מורים ונציגים של תלמידים, שמטפל בחרם בזמן אמת; שהמורים והמנהלים יעברו הכשרה מחייבת בזיהוי, טיפול ומניעת חרם, כולל ברשתות החברתיות; שהילדים שנפגעו יקבלו סיוע פסיכולוגי חינם, כפי שמגיע להם מעצם היותם ילדים במדינת ישראל. בנוסף, משרד החינוך יהיה מחויב לדווח לכנסת מדי שנה ולהציג נתונים, כי מה שלא נמדד לא קיים.
החוק הזה לא נולד בחדר ישיבות, הוא נולד מבכי של ילדה מתחת לשמיכה; הוא נולד מהורים שאיבדו אימון במערכת; הוא נולד מעשרות מקרי התאבדות וכמעט התאבדות של בני נוער. בחודשים האחרונים הוא נולד ממציאות, לא מהפוליטיקה.
חבריי חברי הכנסת, אנחנו אוהבים לדבר על דור העתיד, אבל דור העתיד שלנו קורס. ילדים במדינה שלנו לומדים בגיל 8 מהי בדידות, בגיל 10 מהי השפלה, בגיל 13 מה זה לחשוב שאין טעם לחיות. זה לא עוד מקרה וזה לא עוד כתבה, זו מגפה חברתית שמחייבת התערבות לאומית. המגמה הזאת לא מבחינה בין מרכז לפריפריה, בין יהודים לערבים, בין חילונים לדתיים. חרם הוא רעל שקיים בכל כיתה, בכל בית ספר, בכל עיר. כנסת ישראל, תפקידנו לעצור את זה.
היום ליאל היא שגרירה של עמותת כנפי דרור, שמטרתה הנעת קהילות ולקיחת אחריות נגד חרמות והדרה חברתית, לשינוי השיח והצלת חיים. ליאל עומדת מול תלמידים בהרצאות, שבהן היא אומרת: הנוכחות שלי חשובה ואני לא אתן לאף אחד לקחת ממני את זה שוב. עלינו להבין שזהו לא תפקידה של ליאל. ליאל לא צריכה להציל ילדים של המדינה, זו המדינה שצריכה להציל את הילדים שלה.
אני פונה מכאן לחברי הכנסת, מהקואליציה ומהאופוזיציה: תתגברו על הפוליטיקה. זה לא חוק של ימין ושמאל, זה חוק של לב אדם - -
- - זה חוק של לב אדם, זה חוק של חינוך, זה חוק של נשמה. ילד שחוזר הביתה אחרי חרם, לא בודק מי הצביע בעד.
אני אקצר. אני פונה אליכם: היום אנחנו יכולים לומר: אנחנו כאן ואנחנו עושים את הדבר הנכון. ליאל היקרה, הסיפור שלך לא יישאר פוסט, לא יישאר הרצאה ולא יישאר מכתב. הסיפור שלך יהפוך היום לחוק. הסיפור שלך יציל חיים, לא בדרך של נס, אלא בדרך של חברה מתוקנת. תודה, כבוד היושב-ראש.
667 מילים של דבי ביטון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.