קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אני רוצה לומר שמימי הקורונה אנחנו מדברים על השפ"חים, על השירות הפסיכולוגי החינוכי, שהוא לא מצליח לספק את המענה נוכח האירועים שמתקיימים. עכשיו, נוכח המציאות הלאומית, החוסר בכ-1,000 פסיכולוגים חינוכיים והיעדר מציאת השלמות במטפלים חינוכיים, במטפלים אלטרנטיביים, בעוד קטגוריות שיכולות להשלים את הצורך קודם כול גם כדי להתאים את הצרכים – זה דבר שהוא לא אפשרי – בנגב, אגב, בפרט נוכח מה שקרה, הטבח והאסון. אגב, מיכאל, אני רוצה גם לומר, הצפון – חוזר עכשיו נוער וילדים ששהו במלונות שנה וחצי, משבר קשה, עלייה בהתמכרויות, בנטיות אובדניות, באלימות, בכל כך הרבה תופעות שמביאות למצבי סיכון, והשירות הפסיכולוגי הוא כבר לא רק טוב כשישנו לסוגיות שגרתיות – הוא הכרח קיומי למערכת חינוך מתפקדת, לקהילה מתפקדת, לחברה מתפקדת.
המחסור בנגב ב-200 פסיכולוגים חינוכיים הוא דבר קשה. גם ככה המשרות שלהם, יש לומר, לא מלאות, הן חלקיות. המציאות הזאת קשה. חייבים לנער את הסיפור הזה.
146 מילים של נעמה לזימי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.