אדוני היושב-ראש, חברות וחברי כנסת נכבדים, אני מאוד מבקש שקט רגע. תקשיבו להצעת החוק, היא לא, חלילה, קנטרנית. היא בתיאום עם אופיר, ותכף אני אסביר את הכול – מיקי, מיקי.
תקשיבו. טלי.
מאז פרוץ המלחמה היו 297 ניסיונות התאבדות בצה"ל. 297. מתוכם היו כמה עשרות של ניסיונות התאבדות קשים מאוד. ויש באמת רגעים – ואני שמח על הסיכום עם אופיר – יש רגעים שבהם באמת אנחנו צריכים לשתוק, כי נעלבתי בשם כל האנשים האלה, אדוני יושב-ראש הוועדה, שהתשובה שם הייתה שדוחים בארבעה חודשים. לפחות היו כותבים: אין שר, ולכן ברגע שיהיה שר אנחנו נשב ונדבר, כי באמת ההצעה ראויה. היום כשאנחנו מדברים על נפגעי הלם קרב, על אותם חיילים ששבו הביתה עם נפש מרוסקת, אני באמת מבקש מכם טיפה להירגע ולהקשיב – לכבודם, לא לכבודי ולא לכבודנו; לכבודם. הם יושבים כאן בחוץ. מי שהיה בוועדה אתמול ראה את הלומי הקרב ואת אותה גברת. הם דיברו מתוך כאב. וככה, כולנו שתקנו, מה שנקרא, ליבנו נדם ופינו שתק והקשבנו לאנשים האלה.
לראות אותם יושבים כאן ומשוועים לעזרה, זה ביזיון לאומי של כולנו. זה ביזיון לאומי. בא הלום קרב ואומר: אני נעצר במשטרה כי אני נכנס לאמוק. מתקשר אליי הלום קרב שמטייל בבוקר עם הכלב שלו, בראשון. הכלב מתנתק ממנו, מגיע פקח ונותן לו דוח של 500 שקלים. הוא אומר לו: אבל זה כלב הליווי שלי, לרגע הוא ברח ממני, הוא הגיע, אני מחזיק אותו. הוא אומר לו: לא, אני ראיתי שאתה שחררת את הכלב – 500 שקל קנס. הלום הקרב נאחז בשוטר, נאחז בכלב – עצרו אותו. הגיעה ניידת ולקחו אותו לתא המעצר. הוא מתקשר אליי. היינו צריכים לדבר כדי שיעזבו אותו. כי אלה הלומי הקרב. המקום שלהם בתוכנו צריך להיות באמת מקום מקודש. אנחנו צריכים לפתח מערכת שלמה שתטפל בהם. אנחנו לא נמצאים באירופה השקטה, אנחנו נמצאים במזרח התיכון. החמאס ממשיך לאיים, ממשיך להתעצם, המלחמה לא נגמרת, ולכן כדאי שאנחנו נכין מעטפת.
הצעת החוק באה ואומרת: להקים רשות ממלכתית אחת, שתיתן מענה כולל, מקצועי ורציף לנפגעי הלם קרב – גם פעולות האיבה, כמובן. לא עוד טלטולים בין משרד למשרד. תאמינו לי, נכנס מרגי שר הרווחה, הטוב; הוא יודע שנפגעי פעולות האיבה – אנחנו עושים כמיטב יכולתנו לטפל בהם, בביטוח הלאומי, במשרד הרווחה, אבל בסופו של דבר הלום קרב או הלומת קרב כזאת צריכה במקביל לטפל ולהיות בקשר עם כמה משרדים. זה מתיש אותם. זה מתיש אותם שאין נגישות לזכויות שלהם, ולעיתים אין להם שום זכויות. לא צריכים ביורוקרטיה שתוסיף להם טראומה על טראומה. הרשות הזאת, שתקום, בעזרת השם, ואני מאמין שהיא תקום, תהיה אחראית על מרכזים רפואיים שיטפלו בהם, תספק להם טיפול פסיכולוגי. רשות אחת, מקום אחד. היא תיתן גם סיוע תעסוקתי – ברשות אחת, באותה רשות. אלה שנותנים תרופות ואלה שמטפלים, לידם ישב מישהו, ואם אני בא לקבל תרופה במשרד ליד, אני אוכל להיכנס למישהו ולדבר איתו על התעסוקה שלי. היא תדאג שכל מי שנפגע ירגיש שמדינת ישראל לא שכחה אותו. זה מה שהם מבקשים כל הזמן – אל תיתנו לנו את התחושה ששכחתם אותנו, הביורוקרטיה הזאת מטריפה אותנו.
לצערי הגדול גוררים רגליים. אנחנו אחרי 7 באוקטובר – חברים, אני רוצה שתדעו: מאות לוחמים ולוחמות, שוטרים ושוטרות, מתנדבים בזק"א ובכל מקום, חוו אירועים נפשיים טראגיים, דרמטיים. הם חוו גיהינום, וצריך לטפל בהם. הם צריכים עכשיו רשות ממלכתית, כמו שאמרתי. איך ייתכן שאנחנו כאן, בכנסת, עם כל הוויכוחים הפוליטיים, מסתכלים על האנשים האלה בוועדות ומרימים ידיים? אין לנו מה להגיד להם. אנחנו שומעים אותם – אין לנו מה להגיד להם. יש דבר אחד שאנחנו יכולים להגיד להם: שנתכנס כולנו בכל סיעות הבית ונקבל החלטה שמקימים את הרשות הזאת. זו לא רשות שעולה כסף. צריך שכל משרד ייתן את חלקו להקים את הרשות הזאת. הביטוח הלאומי ישמח לעשות את זה, משרד הרווחה ישמח לעשות את זה, משרד הבריאות בוודאי ישמח לעשות את זה, משרד הביטחון ישמח לעשות את זה – להקים רשות אחת שתדע לטפל בחבר'ה האלה בכבוד.
לכן כתבתי את הצעת החוק, היות שזה באמת נוגע בנפשם של הלוחמים והלוחמות שלנו וזה נוגע בנפשנו, בנפש של כולנו – במשפחות שלנו, בילדים שלנו, באחים שלנו ובאחיות. התשובה הייתה שלילית, כי אין שר. על פניו, מיכל, אני יכול להביא את זה עכשיו להצבעה ואולי להעביר חלק, אבל זו לא כוונתי, חס ושלום. אופיר, אני דיברתי איתך. אתה התחייבת, ואני חוזר על ההתחייבות שלך כאן קבל עם וכנסת, ושומעים הלומי הקרב ויודעים שההצעה הזאת עולה, ולכן אני סומך על הגינותך. אנחנו לא נביא את זה להצבעה. ממש בימים הקרובים נשב ביחד, אני אביא את הצעת החוק, את עיקריה, כדי לחוקק אותה במסלול מהיר. תזכרו, לא פוליטיקה תשנה את מה שאתה עושה. תשאיר את העקרונות, לא פוליטיקה. פעם אחת, אחת, עם כל הוויכוחים והשסע הגדול – פעם אחת נדע להתאחד סביב נושא אחד. זה לא נושא פוליטי, זה לא נושא כלכלי, זה נושא שבנפשנו. מיכל נמצאת שם בוועדת הרווחה, היא תדע להעביר את זה במהירות שיא. אתה נמצא שם. אמרתי שהעלויות גרוסו מודו, העלויות שלי, אם אנחנו מאגמים את הכול, מגיעות ל-15 מיליון שקלים, לא יותר, כי ממילא הקצבאות שלהם הן קצבאות, ממילא הטיפול, ההועדות הן הועדות, הוואוצ'רים שהם מקבלים לטיפולים, הם איתם.
אוזן קשבת, מקום אחד וחיבוק גדול מכולם. אז אתה מבטיח לי, אדוני? תודה רבה.
822 מילים של מאיר כהן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.