השבת החטופים בקידום עסקה מיידית

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

תודה רבה, אדוני היושב בראש, השר לשעבר. ברוכים השבים למעמד הזה.

האמת היא שקודם, כשבאתי לדבר, התחלתי לדבר על נושא החטופים ועל היממה הקשה שהייתה אתמול אחרי הבשורה של התקיפה, ששוב אני אומרת, כמובן שכולנו רוצים בהצלחתה. אבל מייד ככה היו לי פרפורים בלב, וחשבתי לעצמי: מה המשפחות מרגישות ברגע הזה, ברגע הזה ממש, כשהן שומעות שהמשלחת שעוסקת במשא ומתן הותקפה? מה זה אומר על המשא ומתן? ומה זה אומר על החטופים? ומה יהיה איתם, ומה יקרה? האם סתמנו את הגולל על השבת החטופים או לא? כמובן שזה נושא שמטריד אותי מאוד.

אתמול הייתי בירושלים באירוע של שגרירות ארצות הברית, באתי לכבד את המעמד, ומחוץ לאירוע הייתה מחאה של משפחות החטופים. ובעודי מתקרבת, אני רואה כמובן, איך לא? את חנה, דודתה של ענבר הימן, זיכרונה לברכה, שבאמת מגיעה לכל מקום. היא הגיעה עם בעלה, עם התמונה הענקית של ענבר. היא מחזיקה את השלט, ואני רואה את העיניים שלה כבויות לגמרי. כבויות. כבויות. ואני ניגשת לחבק אותה. ובדרך כלל כשאני מגיעה לדבר עם חנה, היא ככה, הרבה יותר – היא מתקשרת איתי. ואני רואה שהיא כבויה לגמרי, והיא בתחושות מאוד קשות, בתחושות מאוד קשות. ובתוך האירוע פגשתי את אביו של החייל החטוף איתי חן, רובי חן, והוא מסתובב עם עיניים כבויות. ואני מדברת עם משפחות חטופים ומתכתבת איתם, ואני מרגישה את המועקה בלב שלהם. אני מרגישה את הכבדות הזאת של האימה, באמת אימה שהם חשים ברגעים האלה, והמחשבות שעוברות להם בראש: האם חס ושלום מתנקמים בחטופים עכשיו בגלל הדבר הזה, והאם זה אומר שהם כבר לא יחזרו, והאם הממשלה שלנו ויתרה עליהם. וזו באמת תחושה מאוד מאוד מאוד קשה.

והרגשתי עם עצמי גם – כי שמעתי את הקריאות של המחאה מחוץ לאירוע של שגרירות ארצות הברית – שהקריאה שלהם הייתה שהם מסתמכים על טראמפ שהוא יחזיר אותם. כל פעם מחדש, כשאני מבינה שמשפחות החטופים תולות את התקוות שלהם בממשל טראמפ, אני מתחלחלת מבפנים שהם צריכים שנשיא ארצות הברית יציל את החטופים, והם לא חושבים שהממשלה שלנו, שהמנהיגות שלנו, שראש הממשלה שלהם יציל את החטופים. איזו סיטואציה מעוותת. איזו סיטואציה מטורללת, מטורפת, שאזרחי ישראל צריכים לסמוך על מנהיגים מחוץ למדינת ישראל שיצילו את החטופים. אין לי, אין לי, אין לי דרך לתאר את זה יותר טוב ממה שאמרתי.

וחשבתי על זה שזה לא פשוט לעמוד מול איזו אטימות שלטונית כזאת, אטימות, מול ערלות לב. וחשבתי לעצמי שאולי אם החטופים שלנו היו חלקות נדל"ן בעזה, אז יכול להיות שהשר סמוטריץ' היה דואג מזמן לשחרר את הקרקעות האלה. אבל לצערנו לא מדובר בדיונות של חול, מדובר בבני אדם שמחכים שיצילו אותם או שיביאו אותם כמובן לקבורה.

רציתי להגיד להם, להגיד לנו, שזו לא גזרת גורל, זה לא חייב להיות ככה. זו לא גזרה שהממשלה הזאת צריכה להטיל עלינו. הפקרה של החטופים איננה גזרת גורל, זו החלטה. זה לא צו משמיים, זה מחדל, זה מחדל מנהיגותי, זה מחדל ערכי, זה מחדל מוסרי. אבל זה יכול להיות אחרת, כי ההנהגה יכולה לבחור את סדרי העדיפויות שלה. היא יכולה להחליט שהשבת החטופים היא בראש סדרי העדיפויות, ולשם צריך לחתור. וזה עוד אחד מהמחדלים שאנחנו נצטרך לחקור בוועדת החקירה הממלכתית שתקום, על פי הדין הישראלי, וכפי שנקבע בחוק כבר לפני זמן רב, וכפי שקרה בהיסטוריה של מדינת ישראל לא אחת. רק שבמקרה הזה אנחנו כבר כמעט שנתיים ועוד לא הוקמה ועדת החקירה הממשלתית.

אבל אני רוצה להזכיר למשפחות החטופים, אני רוצה לחזק את ידיהן, כי אני יודעת שהן עוברות רגעים מאוד מאוד לא פשוטים, והן פשוט לא מבינות לאן ההנהגה שלנו לוקחת אותנו, לאן אנחנו הולכים, מה התוכנית, מה האסטרטגיה, מה יקרה מעכשיו והלאה.

והתשובה היא: אין אסטרטגיה, אין תוכנית. יש אירועים מתגלגלים אחד אחרי השני, אנחנו כל פעם עם איזה פלסטר, כל פעם עם איזה סקנדל חדש, תקרית חדשה, אבל אין אסטרטגיה, כפי שלא הייתה אסטרטגיה ליום שאחרי בעזה. אין אסטרטגיה, אין גוף שאמור לנהל את עזה ביום שאחרי.

היום בבוקר כשפתחתי את העיניים מייד ראיתי כמובן את הידיעה שהיום זה יום הולדתם של גלי וזיווי, האחים שעודם בשבי. יום הולדת שני בשבי, תארו לעצמכם, בחורים צעירים בני 28 – רם, קרוב לגילים של הבן שלך, של הילדים שלך. בואו נדמיין את הילדים שלנו שנתיים בידי מפלצות חמאס במנהרות, מציינים יום הולדת. איזו סיטואציה מטורפת שכבר שנתיים הם מציינים יום הולדת בשבי. ואיפה האחריות של המדינה הזאת, שכשלה ב-7 באוקטובר, להשיב אותם לביתם? ומה תחשוב הבת שלי, שעכשיו בקורס קצינים, וכל כך מתאמצת ורוצה לשרת את המדינה, וגאה במדינה שלה – מה תחשוב הבת שלי אם היא לא תדע שהמדינה שלה עומדת מאחוריה, אם היא לא תדע שאם, חס ושלום, יקרה לה משהו, המדינה תעשה הכול, אבל הכול, כדי להחזיר אותה הביתה? איך האתוס הציוני יתקיים? איך המדינה תמשיך הלאה? איך חיילים יתגייסו? איך מילואימניקים יבואו לשרת אם הם לא יודעים שהמדינה שלהם עומדת מאחוריהם, שהיא תגן עליהם, שהיא תהיה שם עבורם?

ושוב, התשובה לזה לא טמונה בממשלה הזאת. לצערי, התשובה לזה טמונה בממשלה אחרת שתקום פה, שתבוא, שתחליף, שתתקן, שתיתן תקווה, שתחזיר קצת שפיות, שלא יהיו בה סקנדלים על בסיס שעתי, שלא תהיה בה רמיסה של כל מוסדות השלטון, של הערכים הדמוקרטיים הליברליים שלנו, של כל מה שנבנה פה 77 שנים בעמל רב על ידי הדורות של ההורים והסבים שלנו, שנתנו הכול למען המדינה הזאת, ועכשיו הם רואים את הכול מתפורר להם לנגד עיניהם.

אבל יש תקווה, ואנחנו נביא אותה, ואנחנו נחליף אותם, ואנחנו נתקן את כל זה ונחזיר את השפיות. ואני מבטיחה שהממשלה הבאה תהיה בבליץ חקיקה – וביטול חקיקה – של הדברים הנורמליים, השפויים, הנכונים, שיחזירו את המדינה הזאת ואת העם הזה למסלול נורמלי, שייתנו לאנשים לחיות קצת יותר ברוגע ובשקט, בלי לדאוג שכל דקה יתפרץ פה איזה סקנדל חדש, איזו חקירה חדשה, איזו מדינת אויב שחדרה ללשכת ראש הממשלה, של אנשים שעוסקים בריגול במעגלים הכי קדושים וחשובים של מדינת ישראל; שלא יהיה פה קמפיין הסתה בלתי פוסק, בלתי פוסק, כלפי לפחות חצי מהעם הזה, כלפי משפחות חטופים – שבמה הן פשעו? בזה שהאהובים שלהן נלקחו לעזה? במה הן פשעו שמגיע להם קמפיין ההסתה הזה? מישהו פה היה רוצה להתחלף איתן? מישהו היה רוצה להרגיש את מה שהן מרגישות כבר 705 ימים?

אז עם כל הכאב ועם כל הקושי שאנחנו חווים, אני רוצה להבטיח לעם ישראל שיכול להיות פה גם אחרת, ואנחנו נעשה שיהיה ככה. תודה רבה.