פגיעה חוזרת בתקציב שנות השירות על ידי משרד החינוך

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, השר – יש שר?

קרעי. הנושא הזה של מכינות קדם-צבאיות, שנות השירות ובני נוער, הוא חוזר ואני חוזר עליו. אני לא משנה כל כך הרבה את הטקסט, אבל הטקסט לא משתנה, ובכל פעם שאני עולה לכאן התקציב רק יורד. בימים האלה אני עדיין נפגש עם בני ובנות נוער בשטח, בסיורים, בדיונים. אני פוגש את מנהיגי המחר. הם לא מחכים שיגידו להם מה לעשות; הם מזהים בעיה ומתייצבים למען החברה. כך הם עשו ב-7 באוקטובר, לפני 7 באוקטובר, וכך הם עושים עכשיו – חבר'ה צעירים שדוחים את הגיוס שלהם בשביל הקהילה, בשביל אהבת הארץ, בשביל לבנות כאן. לזה קוראים תקומה. תקומה לא מגיעה רק משם, היא מגיעה מתוכנית עבודה.

החבר'ה הצעירים האלה הם הוכחה טובה לכך שהחינוך הישראלי, למרות כל האתגרים, מצליח להצמיח אנשים עם לב גדול, עם רצון ועם עשייה למען המדינה. אבל כדי שהלב הזה ימשיך לפעום, אנחנו, חברי וחברות הכנסת, שר החינוך, צריכים לוודא שיש לו את כל מה שהוא צריך ולסייע למפעל שנות השירות. אנחנו צריכים לאפשר להם לצמוח, לגדול, ולא לקצץ. אלה סדרי עדיפויות של הממשלה, שאנחנו רואים שלא השתנו, אותם סדרי עדיפויות של לפני 7 באוקטובר. מפעל שנות השירות לא יכול להיות תלוי בחסדי רזרבות. אם שר החינוך הצליח לגרד כסף, אז יש כסף לשנות השירות; אם הוא לא הצליח, אז אין כסף לשנות השירות. זה לא עוד פרויקט, זה אחד המפעלים החינוכיים החשובים והערכיים ביותר שיש במדינת ישראל, שמקדם ילדים ובני נוער.

אני רוצה לדבר גם על החינוך הבלתי-פורמלי. לא שמעתי את האמירה "חינוך בלתי פורמלי" הרבה מאוד חודשים במקום הזה, ואני רוצה להזכיר לכם שחינוך הוא לא רק במסגרת החינוך הבית ספרית. יש חינוך בלתי פורמלי. הוא מגיע אחרי צוהריים. אנחנו פוגשים את זה במתנ"סים, בחוגים, פוגשים את זה באגודות הספורט, בתנועות הנוער, בארגוני הנוער. אנחנו צריכים לדאוג לתקצב את הדברים החשובים הזה. אנחנו מדברים על זה שהנוער הוא עתידה של מדינת ישראל. איזה עתיד הממשלה הזאת מציגה לבני הנוער? עתיד של קיצוצים.

לפני כמה שבועות נפגשתי בעיר בת ים – הזמינו אותי למעלה מ-70 בני שנות שירות, צעירים וצעירות מרחבי הארץ, לכתוב איתם ביחד עם אגף החינוך של עיריית בת ים את החזון של השנה הקרובה. הם הולכים להיכנס לתוך מערכת החינוך, והם בוחרים ללמד את הילדים שלנו בבת ים מה זה מנהיגות, איך בונים מנהיגות, מהם ערכים. אני יושב שם והמדריך שמלווה את הקבוצה הזאת מסתכל עליי ושנינו מסתכלים אחד על השני, ואני יודע והוא יודע שיכול להיות שלא כולם יסיימו את השנה, כי חסרים 20 מיליון שקלים לשנות השירות, כי שר החינוך הבטיח שיהיה כסף, אבל הוא אמר שיש מלחמה ואין כסף.

אז אני קורא ידיעה שאחרי ישיבת ממשלה, יש 35 מיליון שקלים לאיזו שרה שמקדמת נושא חשוב שלה. אני מברך, כל הכבוד שהיא יודעת להילחם, אבל אולי שר החינוך יילחם על שנות השירות וידאג ל-20 מיליון שקלים ויאפשר לעשרות אלפי ילדים וילדות לסיים עם המדריכים שלהם שנה טובה? הילדים שלנו צריכים חיבוק ואהבה וחיבה בימים האלה.

זאת הסיבה שאני מדבר, ואמשיך לדבר, על שנות השירות, על התקציב שלהן; זאת הסיבה שאני גם מאמין בחינוך הבלתי-פורמלי; זאת הסיבה שאני ממשיך לפגוש בני ובנות נוער, אני מסתכל להם בעיניים ואני רואה את העתיד של מדינת ישראל, ולא כקלישאה. ביום מן הימים האנשים החשובים שנמצאים בכיסאות האלה יפנו את המקום, ואנחנו צריכים להכשיר את הדור הבא.

בשנה שעברה – אני חושב שכבר עברה שנה – העליתי את חוק שנות השירות, ואז שר החינוך והקואליציה התנגדו לחוק בטענה שיהיה כסף, ואם עושים קיצוצים רוחביים, שנות השירות ייפגעו. בדיוק רציתי למנוע את הסיטואציה הזאת, והחוק הזה היה צריך לעבור. אם החוק הזה היה עובר, אני לא הייתי עומד ומדבר כאן על שנות השירות, על מכינות, על חינוך בלתי פורמלי, על העוגנים שיש לחברה הישראלית – שזה הנוער שלנו. אני רוצה לומר משהו לקיש; אני ראיתי אותו קודם, אבל כנראה שהוא יצא. אם הוא היה נלחם על תקציבים כמו אורית סטרוק, הוא היה מצליח להביא את התקציבים לשנות השירות. אם היא מצליחה להביא 35 מיליון שקלים, הוא יכול להביא 20 מיליון שקלים.

לפני שאני אגיד על החבר'ה הטובים שנמצאים כאן למעלה, אני רוצה לדבר על החינוך הפיננסי. אני שמעתי ששר החינוך הודיע שהחל משנה הבאה ילמדו לימודים פיננסיים במערכת החינוך. אני רוצה לברך על זה. זאת עבודה משותפת שנעשתה בשנה האחרונה ביחד עם משרד החינוך, עם המכללות, עם ראשי רשויות. פניתי ללמעלה מ-200 רשויות, ורובן השיבו שהם מעוניינים להיפגש, ואני שמח שקרה משהו טוב, שמערכת החינוך מהשנה הבאה תלמד את הילדים שלנו איך להתנהל מבחינה פיננסית. אז יש גם דברים טובים, ואנחנו נקווה שזה יגיע.

יש כאן חבר'ה למעלה ששלחו לי הודעה. זה כיף שאנשים באים לראות אותנו ואין כאן הרבה צעקות. מי שנמצא שם הם חברי המחאה שנמצאים מחוץ לכנסת: איציק סעידיאן, עומר אמסלם, גיא זקן, מיכה כץ, דוד יהודה, חגי עזרן. מה קורה, אלופים? אתם אריות, הלומי קרב שהם אריות, שמגיעים לכאן בכל יום, ישנים כבר כמה חודשים בחוץ כדי שיראו את החברים שלכם שנשארים בבית, כי אתם אומרים שאתם יודעים לטפל בעצמכם. קשה לכם, אתם נלחמים בשביל החייל הבא, שאם יש לו ספק אם יש ערך לחיים, אתם נותנים לו את התקווה.

אני רוצה להקריא את מה שאתם שלחתם לי: חזרנו מהקרב, אבל משהו בנו נשאר שם. הגוף שלנו פה, אבל הנשמה שלנו תקועה ברגעים שאף אחד לא רוצה לזכור. הפציעות שלנו שקופות, לא רואים אותן, אבל הן כואבות בכל נשימה, בכל מחשבה. אנחנו מנסים לחיות, אבל מבפנים אנחנו נכבים לאט. הילדים רואים אבא שאיבד את האור. המשפחות מנסות לגעת, אבל אנחנו לא מצליחים להרגיש. אין לנו כלים, אין לנו תשובות, רק כאב ראש ושקט שאף אחד לא שומע אותו, שהוא מחריש את האוזניים.

מתחילת המלחמה אנחנו עדים למקרים מצערים שאי-אפשר להתעלם מהם. אנחנו זקוקים לעזרה לא בשביל רחמים – כי בחרנו בחיים. אנחנו מבקשים מכם, חברי הכנסת, השרים שנמצאים כאן: תדברו על מה שחשוב באמת. תתעסקו בנושא הלומי קרב. שלחתם אותנו לקרב; חלקנו חזרנו מהקרב והשארנו את הלב שם. אנחנו רוצים מישהו שיחזיר איתנו את הלב בחזרה.

ולכם למעלה אני רוצה להגיד: יש לכם לב שבור, אבל הוא מושלם, ואני גאה להיות חבר שלכם. גם כשאני אסיים את התפקיד ואוריד את החליפה, עדיין אנחנו ניפגש, כי בזכותכם אני יכול לגדל כאן את הילדים ולבנות כאן משפחה, בזכות אנשים כמוכם. אנחנו צריכים להיות ראויים לאנשים החיים, כי אני לא מרגיש בסתר ליבי שאני והאנשים שנמצאים כאן ראויים לאנשים המתים. אז לפחות לכם, שאתם נלחמים בשביל הגיבורים שלנו – ואתם גיבורים, אתם אריות, ואני גאה להיות שותף לכל דבר שאתם תצטרכו. תודה לכם.