קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני מדבר אליך, שתלמד קצת. כשבאתי לפה שאלו אותי: כמה שרים אתה היום? אמרתי: אני לא יודע, אני שיכון ותיירות. אמרו לי: אבל שמענו בתקשורת. אמרתי: אז בתקשורת אני הרבה.
אז אני באתי לתיירות ואמרתי: אני רוצה להיות מדיד, אני רוצה לראות אם אני שובר את השיא של יריב לוין מ-2019, שזה היה 4.5 מיליון, ויצרתי מערכת שכל יום, כל יום, כולל היום, אני מקבל נתונים על מספר התיירים שנכנסים לארץ – רק תיירים, לא יהודים. יהודי שיש לו תעודת זהות והוא מגיע לבית מלון קינג דייוויד ושוהה שם שבועיים, לא נחשב תייר. אין לו פטור ממע"מ. אני מדבר על דרכונים, חותמת B2, אלה התיירים המוגדרים. ביקשתי כל יום לדעת כמה נכנסים, מאיזה מדינות, וסכימה יומית, מ-1 בינואר עד בכלל, השוואה בין 2018 ל-2019. היינו בממוצע יפה של, ואללה, כמעט 15,000 אנשים ליום.
ואז הגיע 7 באוקטובר. ב-8 באוקטובר נכנסו לארץ 26 תיירים. זה היה המספר – 26 תיירים נכנסו. התחילו הפינויים. הבנתי שלמשרד שלי אין מה לעשות, מיותר לחלוטין. יש צוות של 170 איש שאין להם מה לעשות. ראיתי את הפינויים – ראיתי שלקחו את בארי, למשל, לקחו את בארי, 1,000 איש, למלון דייוויד בים המלח. בא סוכן, לקח ושם 500 חדרים, גזר בסביבות 12%. עכשיו, לא כולם הלכו למלון; חלק נהרגו, חלק נחטפו, חלק לא רצו ללכת למלון, רצו ללכת למשפחות שלהם.
פניתי לראש הממשלה, אמרתי: תן לי לנהל את מערך הפינויים. למען האמת, זה התחיל בעוטף, ואמרו: אנחנו לא רוצים אותך. אמרו: אנחנו לא רוצים אותך. אני זוכר, יום אחד צלצל אליי גדי ירקוני הביתה בצעקות מטורפות. אמרתי לו: אני יכול להגיד משהו? אמר לי: לא. אמרתי: טוב, אז אתה תגמור לצעוק, תגיד לי כשסיימת. אני לא מנתק לך את הטלפון בפנים, ואז אני אסגור, כשתרגיע. גמר לדבר, לצעוק – אמר: מה רצית להגיד? אמרתי לו: אני רוצה לעזור לך, אני רוצה להיות הגננת שלך, כי לא נראה לי שאתה מוכשר מדי. לפי ההסכמים שעשית, לא נראה לי.
ואז קיבלנו החלטה שמ-2 בנובמבר אנחנו מפסיקים להעביר כסף עבור הדרום, ולקחנו עלינו את הדרום, והתחלנו לטפל בצפון. הפינויים בקריית שמונה היו פינויים קשים. עשינו חמ"ל בקריית שמונה, התחלנו לפנות את היישוב. היה יותר קל בקיבוצים – הם באו בקבוצה מסודרת, פינו את עצמם, הלכו לאן שהלכו, סגרו ביניהם. גם סגרו לכאורה את התשלומים. היה לנו את המדינה, שסגרה 500 שקל ליום בית מלון. בהתאחדות המלונות הקמנו חמ"ל 24/7, כ-80 איש, לתת מענה פרטני, אחד לאחד. ישבנו על המחיר, אמרתי: אני מוכרח להביא מחיר יותר זול מהמדינה. אמרתי: 475 לבן אדם מבוגר ליום. ואז לקחנו דף פוליו A4 כזה, והתחלנו לרשום את התנאים. הוא אומר: למה 475? נתנו לי 500. אמרתי: כי אתה תחליף סדין פעם בשבוע. גם בבית אני לא מחליף כל יום, פעם בשבוע. ומגבות – אחת לשלושה ימים, והארוחות הן כאלה, וזה כאלה, וסגרנו. אז הוא אומר לי: תקשיב – מאחר שזה היה הסכם כולל עם כולם – הוא אמר לי: 480. הבנתי שאני כבר ב-5% יותר זול מהמדינה. אמרתי לו: אתה רוצה 480? אני אתן לך, אבל אני רוצה להעלות את גיל הילד מ-12 ל-18. זה השלב הראשון. העלינו את גיל הילד מ-12 ל-18.
ואז אמרתי: כמה בן אדם יכול להיות במלון? כמה – חודש? חודשיים? אמרתי שאני אבנה תוכנית על עלות לחודש של זוג פלוס שניים, זה היה המדד. זוג פלוס שניים עלה לי בבית מלון 43,200 שקל לחודש, במלון חמישה כוכבים. ואמרתי: אני אתן 200 שקל למבוגר ליום, 100 שקל לילד עד גיל 18, זה 18,000 שקל. הלכנו לוועדת העבודה, העברנו בחקיקה שזה לא ייחשב שכר, ומה שקרה – ראינו תנועה, 70% מהאנשים עזבו. בשביל לסבר את האוזן, נכון להיום יש עוד אנשים מעטים במלונות. שילמנו 7.1 מיליארד למלונות. בחיסכון של המעבר בין המלונות לקהילה חסכנו 7 מיליארד, כי שילמנו 18,000 שקל לחודש במקום 42,300 – 25,300 על זוג פלוס שניים חיסכון.
ואני רוצה להגיד לך, אני מהליכוד, ויש ערוצים שלא אוהבים אותנו. ותחשוב, 130,000 איש מחוץ לבית, ואתה לא רואה הפגנות, ואתה לא רואה כתבות בתקשורת על העניין הזה. תקשיב, תחשוב, 130,000 איש מחוץ לבית. קריית שמונה – מלא, כל האזורים, הקהילות, ובדרום. ואז קיבלנו החלטות איך מחזירים אותם. אמרנו: אנחנו נחזיר אותם כשיהיו שני תנאים: 1. ביטחון; 2. חינוך. ואני זוכר את אחד מראשי הערים – אמר לי: האנשים שלי לא יחזרו. חייכתי ואמרתי לו: מאה אחוז, אני אפסיק לשלם, ואז נראה אם האנשים שלך יחזרו.
והלך התהליך הזה, ואנחנו בתיירות בסטטוס שאתמול נכנסו 3,300 איש לישראל. החרימו אותנו, שמו הרבה מאוד אזהרות מסע, חברות הפסיקו לטוס, אל על הפכה להיות מין מונופול כזה: ביזנס לניו יורק – 12,000 דולר, ושלא תתבלבל, טיסה לקפריסין – 800 דולר, 35 דקות, זה כמו טיסה לאילת.
ואז קרה מה שקרה בתקופה הזאת, וביקשו ממני – וסרלאוף, אני רואה אותו פה – אמרו: ואללה, קח את התיקים של בן גביר. לקחתי את התיקים, והדבר הראשון שעשיתי – אמרתי להם: אף אחד מהאנשים שלכם לא הולך הביתה.
אמרתי: לא נוגע לך באנשים. צריך, לא צריך – לא מעניין. לא נוגע לך באנשים. ושמרנו על האנשים. הוא לא ביקש ממני, הם לא ביקשו ממני, זו הייתה החלטה שלי. כמו שעכשיו היה עם בבצ'יק – אמרו לי: הוא מנהל את המשרד. הוא לא דרך במשרד, הוא לא היה מעורב בכלום, כלום. הוא עשה מה שהוא עשה, הוא לא דרך, אבל אמרתי: אני לא מפטר אותו. ולא פיטרתי אנשים.
ואז קיבלתי את השיכון לפני שלושה שבועות. קיבלתי את השיכון וראיתי שיש מחלוקות קשות בין היועצת המשפטית של משרד השיכון, היועצים המשפטיים של רמ"י והיועצת המשפטית של המדינה, של הממשלה. אמרתי: אוקיי. הבאתי את כולם, קבעתי פגישה, הכנסתי אותם לחדר, אמרתי להם: תקבלו איזו החלטה שאתם רוצים, איזו החלטה שאתם רוצים. לא מעניין אותי מה אתם מחליטים, לא מעניין אותי, אני מתיישר לפי ההחלטה שלכם – ויצאתי מהחדר. לקח שלוש שעות והם קיבלו החלטה. הלכתי עם ההחלטה הזאת ומילאתי הסכמי גג, הסכמי גג שעשו מסיבות, אבל לא היה כיסוי. זה כאילו אתה בא לחתונה ואתה צריך לתת צ'ק, אבל אתה נותן צ'ק לא חתום והחתן אומר לך: למה אתה נותן לי לא חתום? אתה אומר לו: אני תורם בעילום שם, אני לא רוצה שידעו.
אז העברנו וסגרנו ארבעה הסכמי גג, אחד בירוחם, אחד בצפת, אחד בנהריה ואחד ברמת השרון, שלא יגידו שהייתה אפליה. ואז בגדול, העבודה הייתה לעשות סולחות. המשכתי לעשות סולחות בין הגופים הפעילים, ובסולחות האלה עשינו כמה דברים: קודם כול, בהחלטת מועצת רמ"י שהתכנסה הקצינו 9,000 מגרשים לחיילי מילואים ונכי צה"ל מהמלחמה האחרונה. נתנו לדרוזים ולצ'רקסים בבנה ביתך זכות של בלעדיות מוחלטת באותו יישוב, כי הדרוזים לא עוברים דירה. אתה גר בדאלית אל-כרמל, אתה לא מתחתן אם אתה לא בונה לך את הבית, ואין שם עירוב שימושים שאתה מביא איזה יהודי לדאליה, וכן הלאה וכן הלאה.
כן. אני לא אומר לך שזה רע. זה אכבר tradition, זה אכבר מסורת.
לא רק זה. למען האמת, כשבאתי למשטרה אז הייתה מחלוקת גדולה על שני דברים: 1. התקציב, 2. הסכם שכר. ואני אומר לך, אנשים שמלווים שם את השב"ס ואת המשטרה ואת הכבאות, האנשים המקצועיים – כשאני מדבר על אנשי המקצוע, אלה כלכלנים ברמה גבוהה – הבאתי אותם אליי למשרד התיירות, כל יום מ-10:00 עד 02:00 03:00, סגירת מחלוקות. אני חייב לציין כי סמוטריץ' היה נחמד – אמר לי: אני אעזור לך, וחתמנו גם על הסכם שכר וגם תקציב. נתנו להם את כל מה שהם רצו, בגדול, נתנו להם את כל מה שהם רצו, והם באו ואמרו תודה.
אני ביקשתי מבן גביר ללוות את נושא הכבאים, כי יש שם מהלך שהם נכנסים עם ראש בריא למיטה חולה, והם רוצים לקחת את הארגון, שהוא ארגון נבחר, והם רוצים לעשות אותו – – –
עזוב, אמרת על אמת. תקשיב, הייתה שם עשייה, הייתה שם יצירה. אני אומר לך, בשבילך, באתי לתדרוך השבועי, וכל אחד מספר לי מה הוא עשה: השבוע היה ככה, היה ככה, היה ככה, היה ככה – ואני יושב, מסתכל עליהם ואני רואה, מסתלבטים עליי. ואמרתי: אוקיי, הם מבינים, הם כולם צוחקים עליי.
שבוע אחרי זה אני בא – הראשון שמדבר, אני אומר: סליחה, קראתי את כל כותרות העיתונים. אני רוצה שתגיד לי מה ניסית לעשות ולא הצלחת. כל אחד, שיגיד לי מה הוא ניסה לעשות השבוע והוא נכשל בו ומה הוא עושה בשביל לתקן. זה מה שאני רוצה לדעת, לא משהו אחר. אחד-אחד. הם היו שם בשוק.
תקשיב, אתה לא מבין את האירוע. והיו שם מלחמות.
תקשיב, אתה לא מבין מה היה שם. ואז נציג השב"כ לא רצה ללוות את האירועים, כי היו מחלוקות. הלכתי לרונן בר, ישבתי איתו, הבאתי את נציג השב"כ. ניסינו לארגן – כל המשחק הזה של המלחמות אחד בשני, אגו, הוא מטורף.
באנו לנהל את האירוע. תקשיב, זה היה אירוע שנהניתי בו. גם במחלוקות בשיכון נהניתי, אני לא יכול להגיד לך שלא – כל הסכמי הגג. נהניתי.
עם הרבה: ינקי, האוצר, רמ"י, היועצת המשפטית לממשלה, היועצת המשפטית של משרד השיכון. כל היועצים המשפטיים, בינם לבין עצמם לא הייתה הסכמה. הבאתי אותם לחדר, אמרתי: תקבלו כל החלטה שאתם רוצים, שמוסכמת עליכם – עליכם, לא עליי – ואני אעבוד לפי ההסכמה שלכם, זה יהיה מודל העבודה, והם קיבלו החלטה. זה לקח שלוש שעות. היה שם גיל לימון, ניהל את העסק. קיבלו החלטה ואמרתי: אני עובד לפי ההחלטה הזאת, וככה זה היה. אחרי זה סגרנו ארבעה הסכמי גג. בדיון הבא אני אמשיך לך את הסיפור. תודה רבה.
1,489 מילים של חיים כץ. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.