קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני רוצה להתחיל במשהו אישי. בסוף השבוע הקרוב, יותר נכון בתחילת השבוע הבא, הבן האמצעי שלי, נקרא לו א', מתגייס לצה"ל.
אצלנו אומרים "בשעה טובה", למרות שגיוס לצה"ל זה דבר מורכב ומסוכן במקרה שלו. א' למד בישיבה אצל הרב תמיר גרנות, בעצם הוא מתגייס בן 20, אחרי תקופה ארוכה.
אז א' יתגייס ביום ראשון הקרוב למסלול מובחר ומסוכן אחרי תקופה במכינה ובישיבה. הוא הולך אחרי אחיו ואחותו הגדולים. אחיו עוד משרת בצה"ל, אחותו שירתה שנתיים. אשתי שירתה שנתיים וחצי, גם אני. ספרתי ביחד, אדוני היושב-ראש, 17 שנות שירות בסדיר ומילואים, ועוד היד נטויה במשפחה. הוא מצטרף לשרשרת של משרתים בצה"ל שמחזיקים את ביטחון המדינה הזאת בסולידריות, מתוך תחושת שליחות וציונות עמוקה. כמוהו משרתים, מתגייסים, צעירות וצעירים רבים שמתגייסים לשירות שהם לא האמינו שהם ישרתו בו. הם נקראים לדגל מאז שרעדה האדמה בשמחת תורה, 7 באוקטובר, ולא מהססים.
למי שצריך תזכורת, באותו שמחת תורה נורא לפני כמעט שנתיים אחינו ואחיותינו נטבחו, נאנסו, נחטפו. מדינת ישראל עמדה כולה, והאזרחים בתוכה בפרט, בשעת מבחן גדולה, הגדולה ביותר שידעו יהודים אולי מאז נפל כפר עציון, היישוב שבו אני גר, בשנת 48', ולפני כן, מאז שדמנו נשפך כמים, או יותר נכון נשרף, באושוויץ. באותו בוקר נורא של שמחת תורה, 7 באוקטובר, למעלה מ-300,000 אנשים, ואני גאה להיות בכללם, אדוני היושב-ראש, קפצו מהבית שלהם, דהרו דרומה, גייסו את עצמם ללא סייג תוך סיכון עצמי כמגיני ישראל. חלק מהם יצאו מהבית בלי פקודה, קיפלו את הטלית, טלית של שמחת תורה; חלק נסעו בבגדי לבן מכל רחבי ישראל. חלקם חזרו אל הטלית הזאת רק חודש אחר כך, חלקם לא חזרו אליה מעולם. ללא החברה הישראלית, ללא משרתי המילואים ב-7 באוקטובר, אזי אבדנו כולנו.
השירות במילואים הוא לא רק חובה, הוא זכות. הוא זכות להשתייך לאותם אנשים בחברה הישראלית שלא שואלים: מה אקבל? אדוני היושב-ראש, הם שואלים: מה אני יכול לתת? אנשי המילואים הפנימו את נזיפתו של משה רבנו: "האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה". הם לא היו צריכים שיקראו להם, הם לא נותנים לאחיהם להישאר לבד, הם כבר שנתיים מתנדבים.
מטרתו של החוק שמוגש כאן היום לכנסת היא הכרה קטנה והוקרה לאותם גיבורים, סיוע קטן לאות תודה, כלכלי במקרה הזה, על שירותם. איתות לכך – אמיתי, לא במילים ריקות – שאנחנו רואים אותם ואת הקושי שלהם. אני מציע כאן חוק שהוא לא צריך להיות פוליטי. הוא בטח לא צריך לבוא מצד האופוזיציה כאן, הוא צריך לקבל תמיכה גם מהקואליציה, הוא נכון והוא ערכי. איך נראים הנתונים על 350,000 משרתי ומשרתות מילואים? 100, 200, 300, 400 ואפילו 500 ימי מילואים. הם נקראים כל הזמן, כי מלחמה בשבע חזיתות היא לא רק החלטה של דרג מדיני, היא לא רק חיצים כחולים על המפה, היא בעיקר – היא בעיקר, אדוני היושב-ראש, רגליים בשטח, ביבשה, באוויר ובים. שירות מילואים כזה הוא עם מחיר אישי, מחיר משפחתי, הוא השארת בית, ילדים, עבודה ולימודים מאחור. לצערי, בימים של "הותר לפרסום" יש כאלה שחושבים שעדיין אפשר להבחין בין דם לדם, שחושבים שדמם אדום יותר, חושבים שחוק להשתמט הוא דבר לגיטימי. מה שהרמב"ם קרא "מגדלים פורחים באוויר". תורה יכולה להילמד לא רק בבית המדרש, היא יכולה להילמד גם בבית בח'אן יונס, כמו שאנחנו רואים בתמונות שיוצאות משם. התורה צריכה להיות סם חיים, לא להסתגר במגדלי שן שהופכים אותה לסם המוות.
הביקורת שלנו על ההנהגה החרדית, אדוני היושב-ראש, היא ביקורת עניינית. סירוב עקרוני לגיוס פוגע באחידות הלאומית, פוגע בשוויון. כאדם שלומד תורה כל ימיו, שמגדל את ילדיו לתורה, וכאמור מגייס את בנו לומד התורה השבוע לצבא, אני מאמין ששירות בצה"ל הוא לא בסתירה לאמונה, הוא ביטוי עמוק של אמונה ואהבה בארץ ובעם. החוק הזה לא ישנה לבדו את המציאות, אבל הוא מעביר מסר ברור: החברה – אנחנו בכנסת – מעריכים, מכבדים, מוקירים את אלה שמקריבים.
אתמול ביקרתי יחד עם היועץ שלי, שעשה איתי מילואים, את אנשי המילואים של אוגדת עזה, שנמצאים כרגע בהפוגה קלה. ישבתי בשולחן – – –
וואי, סילמן, את יודעת? הדיון הזול שלך פה, שהתנהל פה קודם – – –
לשיח הזול שניהלת פה קודם לא בא לי להתייחס.
אני לא ניהלתי את השיח הזול הזה, עידית סילמן, אבל אם את רוצה שאני אזכיר פה רגעים שלך – – –
תני לי שנייה, יסמין. נאור, נאור.
עידית סילמן. עידית סילמן, תקשיבי טוב, אני שנתיים וחצי – – –
שנתיים וחצי לא הגבתי לך, עידית סילמן, לא סיפרתי כלום מהחדרים הסגורים, לא איך התחננת לבנט ליחס, כלום.
עזבי, לא בא לי לענות לך, את לא שווה את זה. אני אמשיך.
אני אמשיך, את לא שווה את זה, עידית. אמרתי, לא אריב איתך פה, חבל שאת מורידה אותנו לשם.
לא נשמה שלך ולא שום דבר. אני אגיד לך משהו.
שתקתי עד עכשיו, עידית. חבל, יש לי כל כך הרבה לספר. אני אמשיך לשתוק, באמת אני מתאפק. עזבי, עזבי. תוציאי את זה במקומות אחרים.
אדוני היושב-ראש, היא מפריעה לי. השרה מפריעה לי, מה לעשות? באמת, לא בא לי לענות לה.
מה, אני אספר איך היא התבכיינה לבנט וללפיד? אני אספר? הייתי שם.
עזוב, נו. לא בא לי, אני מתאפק. אני מחזיק.
אתמול סיפרו לי שתי קצינות במילואים – אחת היא בעלת עסק, נטלי, ולא קיבלה שקל לעסק שלה מ-7 באוקטובר. יש לה עסק בתחום הבדים והתפירה. דרך אגב, היא מאופקים. ישבתי וביקרתי אצלה, היא עושה עבודה מדהימה כעצמאית ועושה מילואים מ-7 באוקטובר ברצף. אתם שומעים? 22 חודשים. ויעל סיפרה לי שהביטוח הלאומי כבר 100,000 שקל מחזיק – מחזיק ולא מחזיר לה – על ההפסדים שלה במלחמה. אז אתם שומעים, חבריי בקואליציה? עזבו את עידית סילמן, עזבו את הפוליטיקה, עזבו את כל השטויות. 22 חודשים שאנחנו נכשלים בלפצות את נטלי ואת יעל ומאות אלפי אנשי המילואים. אז אם הממשלה בוחרת להסיט מבט, אנחנו נמשיך להילחם על ערך השוויון בנטל, על הצדק למי שמוסרים את נפשם בשבילנו. אני קורא לכם, כל חברי הכנסת וחברות הכנסת, קואליציה ואופוזיציה, פעם אחת תצביעו למען אנשי המילואים, לא למען הפוליטיקה. תודה רבה.
943 מילים של משה טור פז. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.