דברים לזכרו של חבר הכנסת לשעבר אביגדור יצחקי

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, משפחת יצחקי היקרה, בראשית דבריי אני רוצה לחבק אתכם, מנחם אתכם כמנהג אבותינו. מהשמיים תנוחמו ולא תדעו דאבה עוד ובבניין ירושלים תנוחמו. כשנתבקשתי לשאת דברים בכנסת ישראלית לזכרו של אביגדור, התרגשתי מאוד. הרגשתי שנפלה בידי זכות גדולה, לדבר על אדם בעל שיעור קומה כאביגדור. ככה אני גם אומר תודה למשפחה.

לפני שלושה חודשים וחצי קיבלנו את הבשורה על הסתלקותו של אביגדור מהעולם. הבשורה הכתה בי בעוצמה, למרות שידעתי שהוא חולה במחלה ארורה, אולם תמיד האמנתי שהוא חזק מהכול והוא ינצח את המחלה, כפי שהוא ניצח כל נגף ומכשול שהפריעו לו לבצע את משימתו. הוא היה פשוט בולדוזר.

נכתב עליו טור בידיעות אחרונות לפני מותו – זה היה ממש בכנס שעשו, ומשם הוא פונה לבית החולים – על ידי כתב מוכשר מאוד בשם מאיר תורג'מן. קראתי את הכתבה והתרגשתי מאוד, עד דמעות. הוא תיאר את אביגדור ממש בפירוט ממש, והוא הצליח לגעת בי ברגש; אני חייתי את אביגדור דרך הכתבה. על כך קודם כול, מאיר, שאפו גדול. דרך אגב, זה היה הריאיון האחרון של אביגדור. משם הוא פנה לבית החולים, ולצערנו הרב, שם בעצם הסתיים מסע חייו.

אני בקצרה אגע במסע חייו של אביגדור, ואחרי זה אני אדגיש כמה נקודות. כפי שאמר היושב-ראש, אביגדור נולד ב-1949 בראשון לציון. הוא סיים את לימודיו התיכוניים והתגייס לצה"ל, לחיל השריון, היה מ"פ טנקים, ונלחם במלחמת יום כיפור כמ"פ טנקים. אני טנקיסט, דרך אגב, לכן התחברנו גם על הרקע הזה. במהלך שירותו במילואים הוא היה גם מג"ד, גם סמח"ט וגם ראש אגד תחזוקה, והוא סיים בדרגת אלוף משנה. דרך אגב, זה לא דבר פשוט במילואים, זה הרבה השקעה במילואים עצמם.

עם שחררו הוא למד באוניברסיטת תל אביב כלכלה, חשבונאות, ופתח לעצמו משרד קטן שהלך וגדל. הוא צירף אליו את משה ליאון, ידידנו. שם בעצם אני מתחיל להכיר את אביגדור ברמה האישית. איך? זה היה המשרד שהיה משרד רואי החשבון של הליכוד. זו התנועה שגדלתי בה, ושם מטבע הדברים יש חיכוך. אני הייתי בסניף הליכוד בירושלים, יושב-ראש הסניף בתקופה מסוימת, ומטבע הדברים יש תמיד חיכוך בין המצודה לבין הסניפים, בוודאי, על רקע של תקציבים – כמו שקורה פה בכנסת גם קורה במפלגה.

עם היבחרו של אריאל שרון, זיכרונו לברכה, לתפקיד ראש הממשלה מטעם הליכוד, למי הוא קורא? לאביגדור. ומה קורה? הוא מבקש ממנו להיות מנכ"ל משרד ראש הממשלה. כשהמדינה קוראת לאביגדור, הוא מתייצב. דרך אגב, כולנו יודעים, הוא היה בעל משרד גדול מאוד, זו לא שאלה כספית פה. כשהמדינה קוראת לאביגדור, הוא מתייצב. כששרון מקים את קדימה, הוא מבין שהוא צריך את אביגדור לידו. הוא מציב אותו ברשימה לכנסת השבע-עשרה. הוא גם ממנה אותו להיות יושב-ראש הקואליציה. דרך אגב, אז יושב-ראש הקואליציה זה תפקיד אמון כמעט של ראש הממשלה. הוא סמך רק עליו. כרגיל, אביגדור מתייצב. לאחר נבצרותו של שרון, אביגדור הבין שבמקום הזה, מבחינתו, חבל לו על הזמן, הוא יכול לתרום במקומות אחרים, והוא החליט שהוא לא מתמודד יותר לכנסת.

תמיד כשהיה מדובר – אמרתי – בתפקידים שמדינת ישראל קראה לו, אביגדור עזב את עיסוקיו האישיים והתפנה לטובת הכלל. כך היה כששימש גם כיושב-ראש נאמני מרכז שניידר. זה דבר מאוד נקי, מאוד מאוד מאוד קדוש. למי שלא יודע, מרכז שניידר זה בית חולים לילדים חולי סרטן, ואביגדור התגייס לשם בכל נשמתו ועשה הכול כדי בעיקר לגייס משאבים לטובת המרכז החשוב הזה במדינת ישראל.

בשנת 2015 שר האוצר כחלון הציב יעד, לדעתי, כמעט דמיוני, כמעט לא בר-השגה – אתה זוכר את זה, חבר הכנסת כהן? לפתור את בעיית הדיור של הזוגות הצעירים ושל משפרי הדיור במדינת ישראל. לקח עליו מטלה רצינית. אני רוצה גם להתעכב כאן ולספר – למי הוא קורא? לאביגדור.

עכשיו אני רוצה לומר משהו – דרך אגב, פה בעצם אנחנו מתחילים לעבוד באופן צמוד. אני יושב-ראש ועדת הפנים ואביגדור יושב-ראש מטה הדיור הלאומי. אני חושב שזה התפקיד הכי קשה שאי פעם אביגדור לקח על כתפיו. הוא יצר יש מאין. צריך להבין, אנחנו – בעצם אביגדור וכחלון, ללא כחלון, שהביא את אביגדור, ושניהם כצמד, לא היה קורה הדבר הזה. זו המציאות. אנחנו עבדנו ימים כלילות, לילות כימים, לא משנה איך שתיקח את זה. ביצענו פה עשרות שינויי חקיקה, תקנות, הכול בהובלתו של אביגדור. זה לא פשוט לקחת סמכויות ממשרדים, לאגם אותן במקום אחד – אתם יודעים מה זה רק להזיז כיסא מפה לשם, ואני לא מדבר על סמכויות. אני קובע באופן חד-משמעי: אם אביגדור לא היה בצריח, זה לא היה קורה, לכן, כחלון ידע מה הוא עושה, משה כחלון ידע את מי הוא מביא. באמת האינטראקציה הייתה שבועית. כמעט לא היה שבוע שלא התעסקנו בנושא. זה היה הנושא המרכזי כמעט במדינת ישראל.

כאן אני רוצה לפתוח חלון ולהסביר ככה בסיפור קטן את סיפורו של אביגדור. אני יושב-ראש ועדת הפנים. פתאום באים ואומרים לי: תשמע, דודי, יש שכונת הארגזים בתל אביב. אמרתי: איפה זה? לא שמעתי על דבר כזה. נסעתי לשכונה, אני פתאום רואה דבר מדהים.

כן, נכון. לקחתי את כל הוועדה. אמרתי: חבר'ה, בואו נלך נראה על מה מדובר. במרכז תל אביב, אנחנו רואים איזה אי של חושות, פחונים, וגרים שם אנשים בלי ביוב, בלי מים, בלי ניקוזים. משהו מטורף. לידם אנחנו רואים שני מגדלים שצמחו, חדשים. האנשים, התושבים האלה פונים אליי, אומרים לי: תשמע, חבר הכנסת אמסלם, אנחנו חייבים את העזרה שלך. אני שואל אותם: חבר'ה, ממתי אתם פה? אומרים לי: משנות החמישים המוקדמות. הביאו את ההורים שלנו – חלקם, דרך אגב, זקנים שעדיין גרים שם. הם אומרים לי – נכנסנו לבית של איזו אישה מבוגרת, אתה זוכר? איזה בת 80. אני נחרדתי, איך בכלל אישה כזאת חיה בתנאים כאלה במרכז תל אביב. לא ידעתי שיש דבר כזה.

בסוף אני מבין שמדינת ישראל מכרה את הקרקע, היא ועיריית תל אביב, עם האנשים, בלי שהם יודעים. כולם עברו בתי משפט – דרך אגב, תפתחו את האוזן קצת על בתי המשפט – כולם קיבלו צווי פינוי מבתי המשפט. הם אמרו לי: שמע, דודי, אנחנו גרים פה כמעט מקום המדינה. הביאו אותנו כעולים חדשים. אז אני מבין שיש פה אירוע דרמטי.

כנ"ל, דרך אגב, אני מספר לכם את סיפור ליפתא. באו לתושבי ליפתא, פה בירושלים – אותו סיפור. 20 משפחות – הוציאו להן צווי פינוי, דרך בתי משפט, שופטים עם גלימה, של מדינת ישראל. אמרו להם: אתם פולשים. עשיתי דיון בוועדת הפנים. אני מביא את היועצת המשפטית של המינהל ואני שואל אותה: תגידי, איך מחלוצים הפכתם אותם לפולשים? תסבירי לי. אז היא אומרת לי – ותקשיבו, המשפט הזה לא יוצא לי מהראש. היא אומרת לי: בשנות החמישים – דרך אגב, מולם היה כפר ערבי. הרי בליפתא לא היה חשמל, לא היו מים, לא היה כלום, איזה 20 שנה הם היו עולים את העלייה הזאת ברגל בשבילי עיזים. היא אומרת לי: בשנות החמישים פרסמנו מודעה בעיתון דבר והם לא באו. אמרתי לה: אם הם היו יודעים לקרוא אז בעיתון דבר, היו להם שני בניינים בבית הכרם. לא הבנתי, על זה אתם קוראים להם פולשים? אלה חלוצים, אלה צריכים להדליק משואה.

כאן בעצם התחבר אביגדור למשה כחלון. ניהלנו מאבק עצום נגד עיריית תל אביב. אביגדור עצמו כמעט הפך למנכ"ל שם את השולחן. התוצאה האחרונה – בסופו של דבר, אחרי מסע של כמעט ארבע שנים, כמעט כל התקופה שלי כיושב-ראש ועדת הפנים, שלא הרפינו, ובסוף האנשים האלה קיבלו כל אחד דירה ושיכנו אותם בדירות ראויות, כמו שמגיע לחלוצים במדינת ישראל. דרך אגב, שאלתי אותם: אם זה היה קורה בצפון תל אביב, הייתם מתנהגים לאנשים האלה ככה? בחיים לא. להפך, הם היו היום בעלי מגדלים. רק האנשים המסכנים האלה – הייתי נותן להם את הקרקע, הקרקע שלהם. למה שהם לא יעשו את עסקת הקומבינציה?

אבל שם אביגדור נרתם לסיפור, עם הלב הענק שלו. והיה לנו קושי עצום עם עיריית תל אביב, שלא הסכימה, ואטימותה, אבל בסוף אביגדור, בחיפוי של משה כחלון – וכאן אני אומר לכם, בלי משה כחלון ואביגדור יצחקי, האנשים האלה היום היו זרוקים בבתי אבות, אני לא יודע איפה, או ברחובות, הם וילדיהם.

את זה אני רוצה להגיד לך, אביגדור, יש לך זכויות עצומות בשמיים, אפילו רק בגלל המקרה הזה. מה שעשית, מה שעניין אותך באמת, למעלה מ-100 משפחות, דלת העם – אתה לא דאגת למיליארדרים. אתה ידעת שהם ידאגו לעצמם. הם יודעים לדאוג יותר מדי טוב לעצמם. המסכנים האלה שם – אם אתה לא היית להם לפה, ומשה כחלון, ביחד איתנו בוועדה, עד היום הם היו זרוקים. ועל כך אתה היום יושב למעלה. אתה יודע את האמת ואתה יודע את הזכויות שלך. ועוד פעם, דרך אגב, אביגדור מתייצב למשימה, משימה, אמרתי, קשה מנשוא. פשוט ראיתי אותו באותה תקופה, ראיתי, וזו פשוט משימה בלתי נתפסת על כתפיים של בן אדם אחד.

אני רק רוצה לספר לכם קוריוז. היו כמה חבר'ה צעירים סביבו שהוא אימץ. אני פוגש אותם עד היום. לפעמים אני מתבלבל בפרצופים. אני אומר לו: תזכיר לי מאיפה? הוא אומר לי: דודי, אתה לא זוכר אותי עם אביגדור? אני אומר לו: כן, נכון. פתאום נופל לי האסימון.

כמובן, כשאביגדור נקרא לתפקיד יושב-ראש מפעל הפיס, הוא נרתם בכל מאודו ומעוזו, ומה שעניין אותו תמיד זה לעזור, כפי שאמרתי, לדלת העם. גם בנושא של החינוך, גם בנושא של הבריאות – שם הוא נרתם בכל נשמתו. זה לא תפקיד – זו שליחות. הוא הרגיש בכל הדברים האלה שליחות. אני שאלתי את עצמי: מדוע כל האנשים האלה פנו לאביגדור יצחקי? משרון ועד כחלון, וגם בליכוד. והתשובה שהגעתי אליה היא פשוטה – לדעתי, אביגדור היה חכם לב. כשהקדוש ברוך הוא ביקש ממשה רבנו לבנות את כלי המשכן, הוא אמר לו: תיקח את בצלאל חכם לב. מה זה חכם לב? יש לך שכל ויש לך לב – זה השילוב האמיתי, הנכון. אם אתה עובד רק עם השכל, אתה סוג של מחשב; אם אתה עובד רק עם הלב – לא עובדות ההחלטות. השילוב הכי האנושי. זה הקדוש ברוך הוא ביקש, לא אנחנו. אנחנו לומדים את זה מהמקורות. אביגדור באמת היה חכם לב. הייתה לו חריפות בלתי רגילה, עם בהירות מחשבתית. לא התפלספויות – הוא ראה ישר את האמת וחתר אליה בלי שום פקפוק. דרך אגב, מי שהפריע לו – הוא הזיז אותו: אל תפריע. הוא היה באמת בולדוזר עם לב ענק. זה בולדוזר, מה שנקרא, עם רגישות בכף, הכי הכי קטנה. הוא יודע גם לגעת באבן קטנה ולהרים אותה. זה היה אביגדור.

הייתה לו אהבת אדם. הוא היה איש אוהב אדם, אדם שבאמת אהב את עמו ואת ארצו ואת מולדתו. הוא היה תמיד רגיש, כפי שאמרתי, לחלשים בחברה. הוא ידע שהחזקים תמיד יסתדרו. תמיד כשהייתי מדבר איתו ראינו עין בעין את הדברים. הרבה פעמים לא היינו מדברים; הייתי מסתכל עליו, הוא היה מסתכל עליי, והיינו מבינים על מה מדובר. הוא תמיד דאג – היה לו חשוב מאוד לתת לאנשים חכות במקום דגים, כדי לשקם אותם, כדי שיעלו למעלה וינועו בכוחות עצמם.

אני רוצה להגיד לכם משהו. בריאיון האחרון שהוא נתן, אותו ריאיון שאני מדבר עליו, הוא אמר שם: אני אדם אופטימי מטבעי. זה נכון, אביגדור היה בן אדם אופטימי. אחרת הוא לא היה מתעסק עם הדברים האלה. הוא לא היה יכול להיות יושב-ראש המטה הלאומי לדיור עם בעיה מהסוג הזה אם הוא לא היה אופטימי. בן אדם סביר לא היה נכנס לאירוע. אני מאמין שהעם הזה יותר חכם ממה שהוא נראה – והוא ידע בסופו של דבר להביא את הדברים למקומם. דרך אגב, הוא הוסיף גם לגבי הממשלה וכו', איך ההתנהלות מול הממשלה, אבל היות שאנחנו פה בנאום, מבחינתי, מאוד מרגש, אני רוצה להשאיר את זה ברמת הקונסנזוס.

כפי שאמרנו, התפקיד האחרון שלו היה יושב-ראש מפעל הפיס. תוך כדי מילוי תפקידו זה הוא החזיר את נשמתו לבורא. יכולתי לספר על אביגדור עוד שעה פה, אבל זמננו קצר. בעזרת השם, כשיהיה ערב יותר משמעותי לזכרו, נוכל לדבר עליו הרבה יותר זמן. בעיניי, מדובר באדם ענק, נשמה גבוהה ולב עצום.

קשה עלינו פרידתך, אביגדור יקר. נוח בשלום על משכבך, חבר יקר ואהוב. אני סמוך ובטוח שאתה מסתופף תחת כיסא הכבוד. תתפלל על משפחתך היקרה, תבקש רחמים על עם ישראל, תבקש מהקדוש ברוך הוא לשמור על חיילי צה"ל הגיבורים, על כל כוחות הביטחון. תבקש רפואה שלמה לכל חיילי צה"ל, ובוודאי תתעקש בשמיים לבקש את השבת כל החטופים הביתה במהרה. זכרך יישמר איתנו לעד, איש יקר ואהוב. תודה.