מינוף תוצאות עם כלביא לטובת כינון דחוף של הסכם להשבת החטופים

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

תודה רבה, אדוני היושב בראש. אדוני השר, חבריי חברי הכנסת – אם אפשר קצת שקט פה, זה יכול להיות נחמד.

תודה רבה, אדוני היושב בראש. היום אנחנו מציינים 635 ימים למלחמה. 635 ימים שבהם ישנם עדיין 50 חטופים, ביניהם חטופה אחת אחרונה בשבי – ענבר היימן, ז"ל. לצערי הרב מאוד, ואני בטוחה שגם לצער משפחתה, היא זכתה בתואר המפוקפק "החטופה האחרונה בשבי". ענבר אינה בין החיים, לצערנו, אבל ראוי שנביא אותה לקבורה בישראל, למנוחת עולמים. המשפחה שלה משוועת ללוות אותה לקבורה. הם היו שמחים ללוות אותה לחופה או ללידה הראשונה, אבל הם חולמים על קבר.

ממש לא לפני הרבה זמן סיימנו את המלחמה עם איראן. אין ספק שזו הייתה מלחמה מוצלחת מאוד, הישגים כבירים של חיל האוויר, של כוחות הביטחון, של המוסד, ואנחנו מודים להם מקרב לב. מצאתי את עצמי מתראיינת בכל העולם, מסבירה את ישראל, מסבירה את הצורך במלחמה הצודקת הזאת והאיום הקיומי הזה על מדינת ישראל. מצאתי את עצמי בכל ריאיון, לא משנה באיזו פלטפורמה, מזכירה לעולם שיש עדיין 50 חטופים מתחת לאדמה, שאנחנו צריכים להציל אותם, ושזו גם משימה של מנהיגי העולם להתערב בזה וללחוץ ולעשות כל שביכולתם להעלות את המודעות ולדבר את זה.

אני חושבת שבהתחשב בזה שאני מדברת על הצעה לסדר-יום על החטופים, אתם יכולים להקדיש כמה דקות. ואם לא, אז בבקשה תצאו החוצה, כי זה נושא מספיק חשוב.

לא, אבל החטופים שלנו הם בהחלט מעל הכול. תסכים איתי. עצם זה שאני צריכה כל פעם להשתמש בכלים פרלמנטריים ולמצוא את עצמי כאן שוב ושוב ושוב מדברת על זה, זה מבחינתי אומר הכול. אני זוכרת שעמדתי פה מול ראש הממשלה בדיון 40 חתימות, כבר ממש מזמן, ושאלתי אותו למה הם עדיין בעזה. ואני עדיין שואלת למה הם עדיין בעזה, כי עכשיו יותר מתמיד, אני חושבת, בשלה העת להשיב אותם הביתה.

אתמול חלק מחברי הכנסת פה היו בוועדת החוץ והביטחון כשהגיע שורד השבי אוהד בן עמי. קודם כול, זה היה מאוד מרגש לראות אותו במציאות – קצת עלה במשקל, קצת נראה יותר טוב, זה מאוד שימח את ליבי. ראיתי את הבנות המקסימות שלו ואת רעייתו, שגם חזרה מהשבי, ואחרי שיצא לי ללוות אותם בכמעט-שנתיים האחרונות, לראות אותם עומדים ביחד כמשפחה פה בכנסת זה היה רגע של באמת אושר מזוקק.

אוהד ישב בוועדה מוקף בבני המשפחה של החטופים שהיו איתו במנהרה. הוא סיפר לנו קצת על מה שהוא עבר שם, בשבי, מתחת לאדמה. וברגע אחד של כנות מתפרצת, הוא סיפר לנו שחודש לפני שהוא שוחרר המחבלים קראו לשישתם, לששת החטופים, ואמרו להם: תבחרו שלושה – סליחה? נכון, זה מה שאני אומרת, בוועדת החוץ והביטחון. אני הייתי שם. הוא אמר שהמחבלים אמרו להם: תבחרו שלושה שיחטפו כדור בראש, ותבחרו שלושה שיחטפו כדור בברך. רק תדמיינו רגע את מה שאמרתי עכשיו, את הסדיזם המטורף. באמת, אין סדרות טלוויזיה שיכולות להגות כזה דבר, והם נתנו להם שעה להתבחבש בשאלה הזאת, מי יחטוף כדור בראש ומי יחטוף כדור בברך. אף אחד לא התנדב, איזו מין בחירה בלתי אפשרית.

אז הם החליטו לבחור בשבילם. ואז את שלושת החטופים שהם בחרו לדון למוות, הם אמרו להם: אוקיי, ניתן לכם אפשרות לכמה מילים אחרונות, כדי שאולי, אולי, אולי נחוס עליכם – תלוי מה תגידו. ואז הם בעצם עודדו אותם לדבר רעות כמובן על המצב, על הממשלה, כמו איזה סרט בדיוני, ובסוף בסוף הם נתנו להם ללכת. הם פשוט שיחקו איתם משחק מתועב, דוחה, פסיכוטי. אין לי מילה אחרת.

אין מילים לתאר את זה, באמת. אנושיות אין שם. אבל דמיינתי לעצמי מה הם עברו ברגעים האלה שהם היו צריכים לעשות את הבחירה הבלתי-אפשרית הזאת. וזה רק סיפור אחד, יש עוד הרבה. אתם יודעים, הרבה מהחטופים לא מרבים לשתף את כל הסיפורים שהם חוו שם, כי הם גם רוצים לחוס על בני משפחתם. הם לא רוצים שהמשפחות שלהם ידעו עד הסוף מה הם עברו שם. אבל זה באמת רק סיפור אחד מתוך כל כך הרבה, ואני מרגישה באיזשהו מקום שאנחנו באיזו סוגה ספרותית חדשה, ז'אנר חדש של סרט – סרטי חטופים, ספרות חטופים, סרטים, סינקים, ספרים של שורדי שבי, נאומים באו"ם, נאומים בוועדות, עדויות בכנסת. מזעזע.

נורא בעיניי שיש איזשהו נרמול של המצב הזה, כאילו אנחנו חיים לצד הדבר – אנחנו חיים לצד הדבר שיש חטופים בעזה. אבל אני לא יכולה לחיות לצד הדבר הזה. אני מרגישה שזה בתוך החיים שלי, שזה בתוכי. אני מרגישה שזו החובה המוסרית שלי כל הזמן להגיד את זה ולדבר את זה ולציין את זה. צר לי שזה לא ככה אצל כולם בבית הזה. זה לא ככה אצל כולם, אבל זה כן צריך להיות. וכשאני רואה לפעמים גלגולי עיניים, או יושבי-ראש ועדות שכבר נמאס להם שמשפחות החטופים פותחות את הוועדה ומבזבזות להם זמן, אני לא יכולה לשאת את זה, כי כולנו צריכים להרכין ראש ולהשפיל מבט בפניהן. באמת שמגיע להן הכול.

גם לא מקובל עליי שחברי כנסת אומרים – זה לא משנה, אופוזיציה, קואליציה, אבל בעיקר קואליציה – שאומרים: אני רק חבר כנסת, אין לי מה לעשות. יש לכם מה לעשות. אתם יכולים להשתמש בפלטפורמות שלכם ולדבר את זה ולהעלות את זה לסדר-היום, ובכל ריאיון שלכם לציין את זה, ולהיפגש עם משפחות החטופים וללוות אותן ולהגיע לכיכר החטופים. הן כל כך יעריכו את זה. הן לא רוצות שהכיכר תהיה פוליטית, הן רוצות שכולם יבואו לשם. אני חושבת שאפשר גם לדבר בתוך הסיעה שלכם ובתוך המפלגה שלכם, וכשמאיימים לפרק את הממשלה זה צריך להיות על זה ולא על דברים אחרים.

אני חושבת שכשראש הממשלה פונה לאזרחי ישראל, הוא צריך לזכור שחלק מאזרחי ישראל נמצאים מתחת לאדמה בעזה. לא רק מי שרואה טלוויזיה בבית הוא אזרח ישראל, גם אזרחי ישראל שנחטפו הם עדיין אזרחים שלנו שצריך לדאוג להם. ואני חושבת שחבל התלייה או הקלצ'ניקוב לא מבדיל בין ימני לשמאלני. אגב, אתמול בוועדת החוץ והביטחון היה כל כך יפה לראות את שש המשפחות האלה ביחד, ויש שם קשת דעות אידיאולוגיות, מכל הרבדים, ימין ושמאל ומרכז, וכולן באו בתחינה אחת – להחזיר אותם הביתה. יש קונסנזוס לאומי שעם ישראל רוצה את החטופים בבית, וזה לא פוליטי. אני חושבת שהאונס והתקיפה המינית שקרו ב-7 באוקטובר – ובשבי לא מתעדפים את זה לפי מי הצביע מה בקלפי. המחבלים, לא אכפת להם.

מטרות המלחמה שלנו אומרות במפורש: השבת החטופים וניצחון מוחלט, לא מתוך עליונות סתמית ולא מתוך גאוותנות. ניצחון מוחלט, המטרה שלו היא לאפשר ביטחון. אבל ביטחון הוא לכולם, ביטחון הוא גם לחטופים שלנו, שזה נגזל מהם לפני 635 ימים. שום מהלך צבאי לא יצליח בסופו של יום להחליף הסדר מדיני. הצעד הצבאי הוא חשוב – כקצינה במילואים שנים רבות, מי כמוני יודעת את זה, מעריכה את זה ותומכת בזה – אבל בסוף יש רגל מדינית, והעת לרגל הזאת הגיעה. הצלחתם לעשות את זה עם לבנון, הצלחתם לעשות הישגים מדהימים עם איראן – נצליח גם בעזה. המשך המהלכים הצבאיים בעזה מקשים עלינו גם חברתית, מקשים עלינו גם כלכלית וגובים גם מחיר יקר מאוד. כל חייל כזה שאנחנו שומעים עליו "הותר לפרסום" קורע את העם לגזרים. אסור לשכוח שהמילואימניקים שלנו נותנים הכול. הינה, הדובר שלי חזר בפעם החמישית לעזה, עוד סבב מילואים.

אנחנו צריכים לשקם את החברה הישראלית. אי-אפשר לשקם אותה בלי שהחטופים שלנו כאן. עכשיו העת – אחרי ההצלחה האדירה של מבצע עם כלביא, אחרי ההישגים הצבאיים המופלאים, אחרי שיתוף הפעולה הגדול עם ארצות הברית – לנצל את המומנטום לרגל המדינית, לסיים את המלחמה בעזה, להביא את החטופים הביתה. גם אוהד בן עמי שמנסה להשתקם לא יוכל לעשות את זה עד שחמשת חבריו למנהרה לא יהיו פה. הוא לא יכול להשתקם בלי שהוא יודע שהם פה. תודה רבה.