קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה, תודה, אדוני היושב בראש. חבר הכנסת מלול, יש משפט מספר שמות שהולך איתי, שאומר: "כל אלמנה ויתום לא תענון". מצווה בסיסית, איסור בסיסי שלנו כעם יהודי, לא לענות, מלשון עינוי, את היתומים, את האלמנות. איך זה מתקשר לחוק שלי? אני רוצה שנסתכל בעיניים על אותם אנשים חטופים, כמו אלי שרעבי, ירדן ביבס; תסתכלו על איתן יהלומי ועל הרבה מאוד ילדים יתומים, על אלמנות ועל אלמנים, שלא רק שרצחו להם באכזריות את משפחתם – הם היו בשבי ימים, לילות; ויש מי שכבר מעל שנה וחצי נמצא בשבי. עכשיו אני שואלת אתכם: איך אנחנו מסוגלים, כנבחרי ציבור, ואתם כממשלה וקואליציה, לתת להם להושיט יד לנדבה, לצדקה? איך אנחנו מסוגלים לאטום את הלב, לעצום עיניים, כשהאנשים האלה צריכים לפנות לעם ישראל ולבקש מהם צדקה כדי לשרוד את היום-יום? לחלקם אין בית לשוב אליו. כולנו מבינים את המצב המורכב הזה, שאנשים חוו שואה והם לא יכולים לחזור לבית שלהם. חלקם באים מקיבוצים שאין להם שיוך, ולכן גם אין להם את השקלים לקנות את הבתים.
אבל מה זה משנה לצורך מה? איך, ריבונו של עולם, עופר קלדרון, שהבן שלו ארז חגג בר-מצווה בלעדיו, שישב שם מעל 500 ימים – למה הוא צריך לגייס כספים? ובסוף גם לחטוף אש ממכונת רעל, הסתה, נגד אדם שספק אם יצליח להשתקם עד סוף ימי חייו. אני מאחלת לו להשתקם, אבל כולנו מבינים שלהיות בידיים האכזריות של המרים שבאויבינו, שהתעללו בנשים, התעללו בילדים – אז מה אנחנו מצפים, רבותיי, והייתי מצפה לקצת יותר קשב מהקואליציה – למה אנחנו מצפים, אחרי שהמדינה הפקירה אותם? כן, היא הפקירה אותם. בוודאי לא בזדון, אבל הם הופקרו, נגררו, ולצערנו רבים גם לא בחיים. רבים מהם לא בחיים. המשפחות שלהם שבורות, מרוסקות. ומה הציפייה שלנו? שילכו לעם ישראל לקושש שקלים?
עכשיו, אני אגיד לכם משהו. הקופה הציבורית היא לא של הממשלה, היא לא של נבחרי הציבור, היא של עם ישראל. ועם ישראל מוכיח פעם אחר פעם שהוא נכון לעזור לאנשים האלה. האינטרס הציבורי נקבע על ידי הציבור, ומי שמנותק מרחשי הרגשות וחפץ הלב של העם, הוא מנותק. כי מה קורה? הם יוצאים לגיוס כספים. אז אנחנו רואים שתוך יום-יומיים הם מגיעים ליעד של 3 מיליון, 4 מיליון. אז רצון הציבור מאוד ברור. אבל משהו לא ברור באי-ההבנה שלכם כקואליציה לגבי רצון העם שמהקופה הציבורית נבוא וניתן מענק שיעזור להם להשתקם.
עכשיו תראו, אמרו לי שזה הרבה כסף, מיליארד שקלים. הצעת החוק שלי, עלותה כמיליארד שקלים. ואני אומרת, איך יכול להיות שממשלה שיודעת לשים 5 מיליארד שקלים לכספים קואליציוניים לא מסוגלת, ואפילו עינה צרה בכך, שהחטופים יקבלו את מה שאמור להיות הבסיס של הבסיס – לעזור להם להשתקם? כן, ויהיו צעירים שחזרו מהשבי, הרבה מאוד צעירים שנחטפו, וצעירות, שאותם 4 מיליון שקלים לפחות יקנו להם דרך חדשה – לקנות בית; מה זה משנה, יכול להיות שהם ירצו לטייל, טיפולים נפשיים ועוד דברים.
אבל האבסורד הוא שבסוף הממשלה, שטוענת שעל ידי המינהלת, מינהלת החטופים – ויש דברים שניתנים, צריך לומר ביושר, נותנים לא מעט – אותה ממשלה לא מבינה שהיא מכתימה, מעכירה את האווירה, פוגעת ומכתימה באמת את הרצון שלנו כעם לעזור לאנשים האלה, כ-251 אנשים, שחלקם, לצערנו, אינם בחיים ונרצחו באכזריות, כפי שהזכרתי.
אז אני אומרת לכם, רבותיי, יש פה שילוב של האינטרס הציבורי עם החובה המוסרית הערכית שלנו להעניק להם את המעטפת הנדרשת. אנחנו מבינים שאם הם היו תובעים את המדינה, ואם היה מתאפשר להם, היינו מפצים אותם בעשרות מיליונים, כי אין משהו שאפשר לכמת אותו או להעריך אותו בכסף. אין יום אחד בשבי שמי מאיתנו יכול להעריך אותו בכסף, להיות בידיים של האכזריים האלה, שאנסו נשים, פגעו בהן מינית, רצחו משפחות שלמות. אני, הצמרמורת שיש לי מילד, ילד שעוד לא הייתה לו בר-מצווה, שיושב למעלה מ-50 יום לבד בבית עם הנוח'בות, שמכריחים אותו לצפות בתמונות אכזריות ובסרטון הזוועות – עם הילד הזה אנחנו מתווכחים? עם ילד שבסוף אבא שלו לא חזר, וחזר כגופה? איך אפשר בכלל לבוא ולהתווכח על זה, כשאנחנו יודעים להעניק לחברות הייטק מענקים במיליוני שקלים? אני מפצירה בכם, מפצירה בכם, למרות שכיסאות הקואליציה התרוקנו – מפצירה בכם בכל לב לראות את האנשים האלה. תפתחו את הלב.
היום אתם פה, מחר אנחנו לא יודעים איפה אנחנו. יש לכם הזדמנות לעשות מעשה טוב ולעזור למי שחוו את התופת והשואה הזאת. אם זה היה סותר את אינטרס הציבור, מילא. הטיעון היחיד שהייתי מוכנה לקבל מאחד השרים הוא שיש משפחות של נרצחים; לחלקם כל המשפחה נכחדה, וגם הם צריכים עזרה. אני רוצה לומר לכל המשפחות, המשפחות של הנרצחים שפנו אליי אתמול לאורך כל היום: זה לא זה או זה – כל המשפחות של 1,200 הנרצחים צריכות לקבל סיוע ועזרה. למי אתם מחכים? אז יש דברים שאנחנו באמת מקדמים כאן בכנסת, אבל קשב הלב צריך להיות בתוכנית ומעטפת לאומית, בתוכנית לאומית שרואה את כל הצרכים שלהם. אני רוצה לומר לכם, אל תיתנו לאף אחד לשסות אתכם זה בזה, כי הסיוע שאנחנו ניתן בחוק הזה הוא זה שיוביל לדיונים בוועדה, אחרי שזה יעבור בטרומית. הוא זה שיוביל לכך שגם אתם תקבלו עזרה.
אדוני היושב-ראש, אני לא רואה פה את יושב-ראש הקואליציה, אני לא רואה פה את שר המשפטים, אני לא רואה פה אף אחד ממקבלי ההחלטות, כדי שלפחות ירצו או ינסו להגיע להסכמות בעניין הזה. אני חושבת שעם ישראל נושא את העיניים לבית הזה עכשיו. בעניין של הסיוע אין אופוזיציה ואין קואליציה, לא צריך שיהיו אופוזיציה וקואליציה. הינה, ראינו עכשיו, בחוק הקודם, הניסיון לבטל את סעיף הנכד מחוק השבות – ידעתם להצביע. ידעו להצביע נגד החוק של אבי מעוז. אבל בחוק הזה – פתאום כולם נעלמו.
הייתי רוצה לדעת – תראה, יש לנו 20 שניות, לא הרבה פעמים זה קורה. אולי השר בוסו, מה אתה אומר על הסיוע של המשפחות, אתם רוצים להגיע להסכמה? נעלמו, נעלמו כל בעלי הסמכות.
הינה, הינה, אנחנו מחפשים אותך.
אבל האם אתם מוכנים שנגיע, נתקדם?
טוב. אדוני השר בוסו, בהזדמנות הזאת אני גם רוצה להשתתף בצערך על פטירת אחיך, משפחה יקרה.
930 מילים של פנינה תמנו. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.