כבוד היושב-ראש, כבוד השר, חברי כנסת נכבדים, אני רוצה לומר ורק לתקן, חברי צביקה פוגל: 580 היה נכון לשנת 2017. נכון להיום זה כבר מעל 700 אזרחים נעדרים. לפי דוחות המשטרה, בכל שנה נפתחים אלפי תיקים של נעדרים. אומנם רובם נסגרים, אך עשרות רבות נותרים פתוחים חודשים ואף שנים.
אני רוצה להזכיר שניים מהם: אחד זה מוישיק קליינרמן, נער מתוק בן 16 וחצי שנעלם לפני יותר משלוש שנים. אני מכירה את אימא שלו הצדיקה, גיטי, שלא מרימה ידיים. היא נאבקת בכל כוחה. היא ומשפחתה הקימו חמ"ל, שכרו חוקרים פרטיים בלי שיש להם כסף; אין להם בכלל כסף, ולמרות הכול ואף על פי, והם התרוצצו בין תחנות משטרה וראיונות תקשורת והקימו קמפיינים, ועדיין לא יודעים היכן מוישי.
אני מסיימת. יש גם את היימנוט קסאו, ילדה בת תשע שנעלמה לפני כמה חודשים, פשוט כאילו בלעה אותה האדמה.
אנחנו כמדינה חייבים לעזור למשפחות האלה. זה לא משהו שהוא סתם, אלא גם מבחינת חוקרים, לחקור, וגם תמיכה נפשית למשפחות, שהיא חובה. אנא, כולכם בעד החוק. תודה.
162 מילים של מיכל מרים וולדיגר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.