קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני רוצה לספר לכם, ברשותכם, סיפור אישי, איך כבר כמעט איבדתי תפקיד בגלל מילואים. את שומעת, טלי? עמדתי להתמנות למנהל בית ספר, והגעתי – עברתי כבר ריאיון וקבלה, הכול, ואמרו לי: בוא תפגוש את חדר המורים. לכאורה, לא מזיק, אבל שהמורים יראו מי אתה. הגעתי לחדר המורים, ישבו שם כמה עשרות מורים, והצגתי את עצמי. ואמר נציג הוועד המנהל: זה משה טור פז, הוא מועמד להיות מנהל בית ספר בשנה הבאה. ואז אמרתי כמה מילים על עצמי, ופתאום אחת המורות הרימה את היד ואמרה: סליחה, אדוני, אבל ראינו שאתה סמג"ד במילואים, זה נכון? אמרתי כן. אמרה לי: איך תהיה מנהל בית ספר וסמג"ד במילואים? זה לא מסתדר. אתה בטח כמה עשרות ימים לא תהיה, אחר כך אתה תרצה לראות מג"ד. מתי תנהל בית ספר? עכשיו הבנתי שאני בבעיה, כי מה שאני אגיד ישחק נגדי. מה אני אגיד? "לא, לא, אני כן אהיה"? זה לא יישמע רציני. למזלי הרב היה בחדר המורים מורה ותיק ממלחמת ששת הימים בשם אהרל'ה. הוא ראה שאני שותק, ואמר: על מה אתם מדברים? כשקינלי לא יהיה בחדר המורים כי הוא יהיה במילואים, התלמידים ידעו שהוא לא פה בגלל שהוא במילואים. תגידו לי אתם, יש חינוך יותר טוב מזה? קיבלתי את התפקיד. הייתי המנהל של בית הספר הזה. אכן נעדרתי הרבה ימים, גם כסמג"ד וגם כמג"ד.
היום בידיעות אחרונות תמר טרבלסי חדד מספרת ככה: "כשתלמיד בתיכון שקד דרכא בעמק המעיינות מפריע בשיעור, המורות לא ממהרות להעיר לו. 'כאשר ילד מתנהג אחרת, כועס, רגיש, מפריע, פוגע – אולי יש לו סיבות טובות להיות בסף רגישות כזה', מסביר מנהל בית הספר עמרי עמירם. הסיבות הטובות שאליהן מתכוון עמירם הן הורה בשירות מילואים ממושך. בבית הספר לומדים" – תשימו לב – "לא פחות מ-434 תלמידים שהוריהם במילואים, והמנהל אמר שרמת הרגישות של אנשי החינוך עלתה מ-100% ל-200%. 'וכאשר רוב הצוות גם הוא משרת מילואים או בת זוג של משרת מילואים – זו משימה בלתי אפשרית, שהצוות המדהים שלנו עומד בה בכבוד רב'". והוא ממשיך ומתאר גם שכול שפקד את בית הספר.
טלי, את שומעת? בית הספר הזה, שציטטתי עכשיו מידיעות אחרונות הבוקר, זה בית הספר שאותו ניהלתי, והוא אחד מעשרת בתי הספר שמנויים בכתבה הזו, שהיא כאמור של תמר טרבלסי – עשרת בתי הספר בישראל שאחוז הילדים שהוריהם נמצאים במילואים, מבית ספר תמר בבקעת הירדן ועד בית הספר העל-יסודי שקד בעמק המעיינות ובית ספר לביא בגליל העליון. אז כאמור, הייתה לי הזכות לנהל את בית הספר הזה, אחד מבתי הספר שתורמים לאנשי המילואים. ויש דברים שאסור לנו – – –
אני אסביר למה זה. קודם כול יש פה שני שינויים: הראשון – מהוראת שעה לחקיקת קבע, והשני – מ-60 ל-90. ואני אסביר למה, זה לא נעשה בלי חשיבה. נפגשתי עם עשרה ארגוני מילואים שונים, עם זהויות שונות וכו'. מה שעלה בהן, שאחת הבעיות הכי קשות שקורות היום בעולם העבודה היא שמילואימניקים מפוטרים – מחכים ל-60 יום, ואז אומרים: לא, לא, נפטר אותך ביום ה-61. ולכן ההליכה ל-90 יום היא ניסיון להיות מידתיים ועדיין להתמודד עם הבעיה. אי-אפשר להאריך עד בלי די – זה בתשובה על שאלת חברת הכנסת גוטליב – ומצד שני, מעסיקים היום מחכים ליום ה-61, והעובד מפוטר.
עכשיו תדמיינו את הסיטואציה הבאה: לוחמת מילואים עשתה 300–400 ימים, חוזרת לאזרחות, ומה היא מגלה? שהיא מפוטרת. פעם היינו מדברים פה בכנסת על נשים בהיריון, אחרי לידה; היום אנחנו מדברים על אנשים במילואים, אלה שמגינים עלינו, בסך הכול 3%, 4% מהאוכלוסייה בישראל.
לשאלת חברת הכנסת גוטליב, מדובר בהצעה פשוטה. מה היא אומרת? תקופת ההגנה מפיטורים תוארך מחודשיים לשלושה – לא כטובה, לא כהטבה, כהיגיון בסיסי. אנשים משרתים במלחמה מאות ימים, לוקח הרבה זמן להשתלב אחר כך. צריך לשמור עליהם, צריך להגן עליהם. אנחנו לא יכולים להיות תלויים בסבלנות או בטובות של המעסיקים. אנחנו קוראים לחיילים: בואו תגנו עלינו, ולכן אנחנו צריכים לתת להם הגנה מורחבת באזרחות. נבו כץ, תקשיב למה שטלי אומרת לך, כי היא צודקת. אנחנו חייבים הגנה לאנשי המילואים. לא מספיק 60 יום בהוראת שעה, צריך 90 יום בחקיקת קבע. זו הסיבה שהבאתי את החקיקה הזו. לצערי, הממשלה בנונשלנטיות דחתה אותה בכמה חודשים.
תן לה, תן לה. טלי, אני מקשיב, עזבי את נאור.
טלי, תודה על הדברים. אני אגיד לך, קודם כול, ניהלתי כמה ישיבות גם עם ארגוני מילואים ונשות מילואים.
וגם עם מעסיקים. ובעיקר, ההצעה הזו, חשיבותה היא המעסיקים הפרטים. וניהלתי פגישות.
גם הצעתי לוועדת השרים לחקיקה, ואני מציע לממשלה – הרי אנחנו אחרי טרומית מגיעים לוועדה, והדבר הזה יגיע. בוועדה אפשר לשנות הכול, טלי.
מה שאני הצעתי זה להביא את זה לוועדת העבודה והרווחה אחרי טרומית ולהתחיל לדון בפרטים.
אני ניהלתי את הדבר הזה. אני אומר כאן עוד משהו: המצב הולך ומחמיר. המצב הולך ומחמיר. בהרבה מאוד מקרים, מה שקורה – –
– – זה, כאמור, שמחכים ליום ה-61.
אני, כאמור, מנהל את השיח הזה כבר כמה חודשים.
ומה שקרה אז זה שגילינו שגם 60 יום היום לא מספיקים. אין לזה סוף הרי, נכון?
כן, אבל הממשלה לא מוכנה כרגע. אני ביקשתי שהממשלה תיקח את החקיקה הזו. לצערי היא לא לקחה אותה. אני אומר לכם יותר מזה: המצב הזה הולך ומחמיר. משרתים במילואים חוששים לחזור לשוק העבודה. בשירות המדינה הרחיבו את ההגנה ל-120 יום.
נכון. לכן בפרטי ההרחבה היא לא ל-120 אלא ל-90, מראש. שוחחתי עם מעסיקים ודיברנו על מידתיות, שיהיה חודש פחות. מצד שני, ה-60 של היום לא מספיק, כי אנשים לא מתאוששים. אתם רואים את אנשי המילואים. אני יודע מהלשכה שלי, מהצוותים שלי – אנשים אחרי 60 יום עוד לא חוזרים לעצמם. ולכן ההרחבה פה נעשתה בחשיבה, היא לא כלאחר יד, היא מידתית.
אני קורא כאן לחבריי בקואליציה ובאופוזיציה, בסופו של דבר סיפור המילואים הוא אחד מהמבחנים הגדולים שלנו במדינת ישראל. זה 300,000. עכשיו אישרתם 450,000. אם האנשים האלה ירגישו – – –
אבל כאמור, טלי, ניהלתי את השיחה הזאת, ואמרו לי: תשמע, קינלי, אם זה יעבור זה יידון בוועדה – ושם הכול פתוח. זה מה שאני מבקש כאן.
היות שאני כבר ניהלתי את השיח הזה, אני לא חושב שזה הגון. אמרתי גם לנציגי הממשלה.
בסופו של דבר, בשביל זה יש טרומית, דיון בוועדה, קריאה ראשונה, דיון בוועדה, קריאה שנייה ושלישית – חמישה שלבים. אני קורא כאן לחבריי בקואליציה להצביע בעד הנוסח הזה ולהביא אותו לדיון בוועדה. תודה.
השר מלכיאלי, הקשבתי לדבריך בקשב רב, לדברים שנשאת בשם שר הביטחון, ואני ממש מקווה שאת עצמך שכנעת. אני לא בטוח. אותי בוודאי לא שכנעת. הוראת החוק הזאת באה לעשות שני דברים פשוטים: להעביר הוראת שעה להוראת קבע, ולהעלות את משך ההגנה במגזר הפרטי מ-60 ל-90 יום. אני מזכיר שוב – במגזר הציבורי זה 120 יום. יש פה מידתיות והדרגתיות. עכשיו, אמרתי כאן – אם אתם רוצים לא רק לדבר גבוהה-גבוהה על הגנה על אנשי המילואים אלא לנקוט עשייה בפועל, תעבירו את זה בטרומית. זה יגיע לאדון אייכלר, יו"ר ועדת העבודה והרווחה, ויידון לגופו של עניין. יגידו לו: 90, 80, הוראת קבע לשלוש שנים ולא לתמיד. זה בדיוק מה שעושים. כשלא רוצים להעביר, אז מצהירים הצהרות. אבל חלק ממה שהצעת החוק הזו עושה זה מידתיות.
אני רוצה להוסיף עוד דבר אחד בהנמקה להצעה. כשאנחנו דיברנו על מילואים, אפילו בסיפור שסיפרתי כאן קודם על ניהול בית ספר, לא דמיינו מציאות כזו. באותו ניהול בית ספר אני עבדתי 100 ימים במילואים. 100 ימים היו נראים אין-סוף. עכשיו אני מסתכל כאן על הנוכחים, אני לא יודע מי שירת כאן 100 ימים בשנה – נראה לי שכמעט אף אחד – אבל לדמיין 200 ו-300 ו-400 ימי מילואים, אולי אתה, אדוני היושב-ראש, יכול לדמיין. לרוב האנשים פה אין מושג בזה. לכן בעיניי מידת ההגנה על אנשי המילואים צריכה לגדול משמעותית, הרבה יותר ממה שהיא הייתה. אדם שחוזר מ-300 ו-400 יום, מן הראוי שכנסת ישראל תעניק לו 90 ימים, בסך הכול שלושה חודשים של הגנה. זה מידתי, זה סביר, זה נכון, זה לתרגם את האמירות הפופוליסטיות למציאות. זה מה שנדרש כדי להגן על האנשים. תהיו פעם אחת ענייניים, לא משמעת ולא קואליציונית. תצביעו נכון ותשמרו על אנשי המילואים באמת. תודה רבה.
1,291 מילים של משה טור פז. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.