קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כנסת נכבדה, ההיסטוריה של היחסים הטובים בין ישראל לבין ארצות הברית התחילה עוד לפני קום המדינה; בכ"ט בנובמבר 1947 ארצות הברית של אמריקה מצביעה בעד החלטה 181 בעצרת האומות המאוחדות, שבעקבותיה בעצם יסתיים המנדט הבריטי בארץ ישראל ותוקם מדינה יהודית. ספק אם בלי תמיכתו של הנשיא טרומן והלחץ הדיפלומטי שלו על מדינות אחרות היה מתקבל הרוב הנחוץ באו"ם לאישור ההחלטה החשובה הזאת, בואו נזכור את זה. גם בה' באייר תש"ח ליחסה של ארצות הברית אלינו הייתה חשיבות מכרעת בשאלה איך יגיבו יתר המדינות. אגב, זה קרה ממש היום לפני 77 שנים בדיוק. אז, רק 11 דקות אחרי שדוד בן-גוריון אמר כאן "אנו מכריזים בזאת", נשיא ארצות הברית כבר הודיע על הכרה בעצמאות ובממשלת ישראל. עד כדי כך היחסים היו הדוקים. ארצות הברית הייתה המדינה הראשונה בעולם להכיר בנו, והיא לא רק הכירה בנו אלא הפכה מיידית לבעלת ברית.
היו ירידות ועליות בטיב היחסים לאורך השנים בין המדינות, אבל מעולם, מעולם החבל לא נקרע, וברגעים הקריטיים ביותר ארצות הברית תמיד עמדה לצידנו ובענק: בשנות השישים, כשהצרפתים הטילו עלינו אמברגו נשק, האמריקאים היו אלה שהשלימו את החסר; כשביום כיפור, 1973, הופתענו, וקווי ההגנה בסיני וגם בגולן קרסו – ואני מזכירה, אז שר הביטחון של מדינת ישראל דיבר על חורבן הבית השלישי – ארצות הברית הייתה זו שהסכימה לפתוח עבורנו קו חימוש ואספקה ישירה. 567 מטוסים אמריקאים נחתו כאן במסגרת אותו מבצע – מבצע ניקל גראס – עם תחמושת, נשק, ציוד וחלקי חילוף. בואו נגיד את האמת, ללא הרכבת האווירית הזאת, מי יודע איך הייתה נגמרת המלחמה הנוראית ההיא. אחר כך הגיעה גם רכבת ימית דרך ארצות הברית, ובה פי שלושה ציוד ותחמושת ממה שהגיע קודם לכן דרך השמיים.
התמיכה האמריקאית הבלתי-מסויגת הזאת הצילה את עם ישראל. אגב, היא גם עלתה לארצות הברית במחיר בלתי מבוטל של חרם הנפט של מדינות ערב כלפיה – חרם שהוביל למשבר אנרגטי ומשבר כלכלי חריף. כלומר, הם היו מוכנים גם לשלם עבורנו מחירים לא פשוטים. ובכל זאת, ככל שניסו להפריד בינינו, הקשר רק הלך והתהדק.
האמריקאים, שהיו שם בשבילנו בזמן המלחמה, היו שם בשבילנו גם כשהייתה אפשרות לשלום, בנתיב השלום, כשהנשיא קרטר אירח את בגין וסאדאת למרתון של שיחות והסכמי קמפ דייוויד. השגת השלום לא פגעה לרגע בהתחייבות האמריקאית להבטיח את העליונות הצבאית שלנו באזור; להפך, כבר 50 שנים שישראל היא המדינה שמקבלת מארצות הברית את התמיכה הצבאית הגדולה ביותר מכל המדינות בעולם. בכל כך הרבה מובנים הצבא שלנו מושתת על סיוע אמריקאי. זו המציאות, זה משהו שאולי חברי הקואליציה – קואליציה שמורכבת מהרבה מאוד סרבני גיוס ומשתמטים – אולי הם לא מבינים את זה, אולי הם לא יודעים את זה. אז בואו ננצל את הבמה הזו כדי להמחיש להם שהכוח הצבאי שלנו כן מושתת ברמה גבוהה מאוד על הסיוע האמריקאי.
בואו נעבור ל-7 באוקטובר. ב-7 באוקטובר, כשראש ממשלת ישראל נאלם דום, לא שמענו ולא ראינו אותו, היה זה נשיא ארצות הברית שעמד מול העולם והזהיר את כל מי ששקל להצטרף למלחמה נגדנו, למסע הרצח והמלחמה נגדנו – העביר לכולם מסר: אל תעזו.
ארצות הברית היא החברה הכי טובה שיכולנו לבקש לעצמנו, חברה שעומדת לצידנו גם כשאנחנו מתעקשים לירות לעצמנו ברגליים. הלוואי, הלוואי שהייתי יכולה להמשיך בתיאור בקו הזה, על יחסים שהולכים ומתהדקים. אבל נראה, לצערי, שבזמן האחרון נפל דבר. ראש הממשלה – הוא כבר מזמן לא מה שהיה, מהטווס נשאר תרנגול עם נוצות מרוטות, והחולשה המדינית והאישית של נתניהו מתורגמת לפספוס, השפלה וסכנה לאומית – גם מצד ארצות הברית. הוא כבר לא מה שהיה. תתעוררו.
האמריקאים פתחו במשא ומתן עם איראן על הסכם גרעין מחודש בלי שישראל בכלל יודעת מזה מראש, ובלי שישראל מהווה צד. איראן – נתניהו עשה קריירה שלמה על "לעצור את הגרעין של איראן". האמריקאים ניהלו משא ומתן ישיר עם חמאס על שחרורו של עידן אלכסנדר. שחרור מבורך, אבל מעל הראש ומאחורי הגב של ישראל. האמריקאים סגרו על מהלך ביטחוני בקנה מידה היסטורי מול סעודיה, שאינו כולל נורמליזציה עם ישראל ופוסח על האינטרסים של מדינת ישראל. אי-אפשר להתעלם מהביקורת החריפה שמצוטטת מפי הבכירים האמריקאים נגד המדיניות כאן של ראש הממשלה בישראל; הם מכנים אותה הססנות כרונית, מריחה מתמשכת של מי שעומד בראש ממשלת ישראל. את זה אומרים האמריקאים, בעלי הברית הטובים ביותר שלנו. קודם זה היה ביידן, עכשיו זה טראמפ. תתעוררו.
וזה לא רק ההיבט הביטחוני-מלחמתי; אנחנו היהודים מתפללים בכל יום: "עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו". המזרח התיכון משנה את פניו, ויש גם הזדמנויות טובות. במקום שישראל תהיה חלק מרכזי ממה שקורה, היא נשארת מחוץ למגרש המדיני. חשוב לי לומר, בתור מי שנולדה כאן ותמות כאן, ומגדלת פה את הילדים שלה ותישאר כאן לעולם ועד, אני לא הולכת לשום מקום – כואב לי. כואב לי לראות איך בגלל הממשלה הזו תוך פרק זמן כל כך קצר ה-Don't האמריקאי המפורסם הפך ל-Don't call us – אנחנו לא סופרים אותך. האינטרסים שלנו נמחקים מהמפה בגלל ניהול כושל.
בנימין נתניהו, בחולשתך הרבה ובעידודם הנמרץ של איתמר בן גביר, של בצלאל סמוטריץ', באמת הפכת את הנשיא האוהד ביותר שהיה אי פעם למדינת ישראל מציוני נלהב ומאוהב למנהיג זר, מנוכר, מאוכזב. בשביל מה לקחת את ההון המדיני שלנו וזרקת אותו לפח? בשביל מה? בשביל עוד מושב כנסת שבו הממשלה תעודד השתמטות ותממן משתמטים? בשביל זה? בשביל עוד מושב כנסת שבו הכהניסט יקשקש בקבינט? בשביל זה אנחנו מבזבזים את הנכסים האסטרטגיים שלנו, בשביל רווח פוליטי קואליציוני עלוב וקצר ימים? איפה החזון שלך? איפה השמירה על האינטרסים של מדינת ישראל? איך לא סופרים אותנו ברגעים הקשים האלה? חברות מדינית ארוכת שנים, חברות שעד היום סייעה להבטיח את נצח ישראל, עומדת עכשיו בפני סכנה גדולה ומיותרת. ושימו לב, זה לא קורה כדי להציל את החטופים ולא כדי לחסוך חיים ולא כדי לחסל את האיום האיראני ולא בשביל העתיד לטובת ישראל – אל תתבלבלו. זה לא משהו שנעשה בשבילנו – זה נעשה על חשבוננו. אסור לנו לתת לקשרים עם האמריקאים להתרופף רק בשביל להבטיח את שלום נתניהו. את המחיר הזה אנחנו נשלם לא רק עכשיו, אלא גם שנים ארוכות קדימה.
ההידרדרות המדינית הזו חייבת להיעצר, וכנסת ישראל חייבת לתת עליה את דעתה. אנחנו מתנהלים פה בחוסר אחריות. ראש הממשלה הזה הוא כבר לא מה שהיה. חובתנו לעמוד על המשמר ולהגן על האינטרסים של מדינת ישראל. אני דורשת שהנושא יבוא לאישור ולדיון במליאה, ושראש הממשלה ייתן תשובות לציבור בישראל. תודה רבה.
990 מילים של מירב כהן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.