קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה. אדוני היושב בראש, חברותיי וחבריי לכנסת, אזרחי ישראל, החוק הזה מכונה חוק שיר חג'אג' על שמה של שיר, הקצינה היפה והטובה שנרצחה באכזריות בטיילת ארמון הנציב בירושלים, הבת של הרצל ומירב היקרים. החוק הזה נקרא על שמה, אבל לא בגללה. הוא נחקק בגלל אלו שהחליטו לתת לכ-20 מקרובי הרוצח של שיר מעמד בישראל. למעשה, צריך לכנות את החוק הזה בשם אחר – חוק זכות השיבה. כי השאלה העיקרית שהחוק עונה עליה היא זכות השיבה של מי – למי מגיעה זכות השיבה לארץ הזו, לארץ ישראל: לעם היהודי, כפי שנקבע בחוק השבות, או לכל דכפין ולכל זב דם? יותר מדויק, לכל מי שגורם לזיבת דם יהודי.
חברותיי וחבריי לכנסת, על מה ועל מי מדובר בחוק הזה? מיהם קרובי הרוצח של שיר? מדובר באנשים שאינם אזרחי ישראל או תושבי ישראל. הם למעשה כמו כל תושבי העולם מגרינלנד ועד מזימבבואה. אין להם שום זכות כאן, לא זכות טבעית, לא זכות קנויה, לקבל כאן מעמד. הם מבקשים מעמד מסיבה הומניטרית. הומניטריות היא דבר חשוב. בהקשרים רבים, ההתחשבות בה לפנים משורת הדין היא עניין ראוי ומוסרי. אבל זה לפנים משורת הדין, זו לא הנורמה. זה צריך להיות היוצא מן הכלל, ולכן זה אמור היה לקרות רק במקרים מועטים. אבל זה לא המצב כיום בישראל.
מאז הסכמי אוסלו ועד שחוק איחוד משפחות (הוראת שעה) שבו אנחנו עוסקים עכשיו נחקק ב-2003 – נחקק אגב אחרי שאחד מבן משפחה מהמשפחות הללו פוצץ את מסעדת מקסים בחיפה על יושביה – באותן עשר שנים, מ-1993 עד 2003, למעלה מ-130,000 ערבים נכנסו לישראל וקיבלו בה מעמד, כלומר יותר מ-1,000 אנשים בחודש, אדוני היושב בראש. יותר מ-1,000 אנשים בחודש. אז בטח חשבתם כמוני, אזרחי ישראל, שהפרצה הזאת נסתמה. הינה, חוקקנו חוק איחוד משפחות (הוראת שעה), ונסתמה הפרצה ב-2003. מה פתאום, לפני שבוע עמד כאן שר הפנים משה ארבל במענה לשאילתה שלי, ואמר שמאז 2003 רק לבני זוג – רק בחריג של בני זוג – נתנו שרי הפנים של ישראל בשמכם, אזרחי ישראל, 13,000 אישורים. רק לבני זוג. תוסיף לזה, אדוני היושב בראש, אלפי ילדים מעל גיל 14 ומתחת לגיל 14 וכל הסעיפים שעוסקים בסעיפים הומניטריים אחרים – אלפי אנשים. כלומר מאז חקיקת החוק, מאז 2003, למעשה כל שנה לפחות 1,000 איש מקבלים מעמד בישראל, רובם ככולם צעירים שמולידים כאן את דור ב' של איחוד משפחות. מי זה דור ב' של איחוד משפחות? ילדים שהדודים שלהם הם מחבלי החמאס בחברון, שבני הדודים שלהם הם טרוריסטים במחנה הפליטים בג'נין. הם באים והולכים הלוך ושוב מהקסבה של שכם לעיר העתיקה בירושלים, מג'נין לעכו.
לפי נתוני השב"כ, אחד הדברים המדהימים שגיליתי בחקיקה הזאת – רוב מכריע, רוב עצום של הטרוריסטים מקרב אזרחי או תושבי ישראל הם מאיחוד משפחות. הם מדור ב' או דור א' או בעצמם איחדו או "התאחדו", או הילדים שלהם. רוב מכריע של הטרוריסטים הם מהאוכלוסייה הזאת. זאת הומניות? לייבא רוצחים לישראל? יש בזה איזשהו מרכיב הומניטרי? תקשיבו למספרים, כי המספרים מבהילים: 25% מערביי ירושלים הם בני איחוד משפחות, יותר; יותר מ-25% מערביי הנגב הם מאיחוד משפחות, והם מהווים 80% מהפזורה הבדואית; למעלה – בין 10% ל-15% מכלל ערביי ישראל היום הם מאיחוד משפחות. המספרים האלה לא כוללים אלפי שוהים בלתי חוקיים, כמו ג'מיל זיוד, ההוא שרצח את יהלי גור, הילדה המקסימה, בצומת פרדס חנה לפני כמה שבועות – אגב, בדיוק באותה אכזריות שפאדי אל-קנבר רצח את שיר חג'אג'. הוא היה שב"ח. כלומר חוץ מכל האיחוד משפחות, יש שוהים בלתי חוקיים. הוא גר עשר שנים באום אל-פחם עם זוגתו הישראלית לאור יום. לדברי השב"כ במענה על שאלה של חבר הכנסת דנינו בוועדה, יש אלפי שוהים בלתי חוקיים כאלה.
כלומר אנחנו עוסקים לא בעניין הומניטרי אלא בעניין אנטי-הומניטרי ואנטי-ישראלי. אתם בטח שואלים את עצמכם, אזרחי ישראל, איך בנתונים הללו, בנסיבות הללו, יש מישהו בייעוץ המשפטי לממשלה ובשירות הביטחון הכללי שמתנגד לנוסח הזה של החוק. איך זה יכול להיות? זה נשמע חולני לגמרי. זה אכן חולני. זו מחלה מידבקת, ואנסה לאבחן אותה כאן בקצרה. המחלה הזאת של חלק מהיועצים המשפטיים שלנו בישראל היא להפריד תופעה, מנתקים אותה מההקשר. לעסוק בזכויות העצים בדקדקנות, ומרוב עצים וזכויות עצים לא רואים את היער השחור והאפל שסוגר על כולנו. היער במקרה הזה הוא התופעה הדמוגרפית והביטחונית המובהקת שעולה מכל הנתונים: ישראל תחת מתקפה מאורגנת נגד הזהות היהודית שלה, נגד הרוב היהודי ששומר על הזהות הזאת – רוב שהושג במאבקים אין קץ, בקורבנות רבים כל כך. את התופעה הזאת – מה קורה בייעוץ המשפטי? הם הופכים אותה לעניין של יחיד, לזכויות הפרט, ואז הם אומרים: צריך בדיקה פרטנית לכל אחד, כי זה עניין של זכויות יחיד. כאילו שהיחיד הוא חסר זהות – הוא חסר זהות דתית, הוא חסר זהות לאומית, טבולה ראסה; כאילו אנחנו חיים על הירח – אין מלחמה, אין מאבק לאומי, אין טרור.
אני ממליץ לגלי בהרב מיארה – היא עורכת דין – שתבדוק את חוקי הכניסה והאזרחות בשווייץ. כי גם אם היינו חיים בשווייץ, חבר הכנסת דוידסון, הם לא היו מכניסים רגל של אדם כזה במפתן הבית הלאומי שלהם בשווייץ. בחוק הפדרלי יש חובה להתחשב בדמוגרפיה, במרכיב הדמוגרפי, במרכיב הסוציאלי, עוד הרבה לפני העניין הביטחוני. וזה בשווייץ, לא במזרח התיכון.
אז צריך לקרוא לילד בשמו: זה לא איחוד משפחות, זה פירוק משפחות – משפחות ישראליות; זו לא אהבה, לא אהבה נולדת מהחיבור המשפחתי הזה, אלא שנאה וטרור וברבריות. אגב, אם הייתה אהבה טהורה, אז שילך. אנחנו מונעים ממנו לאהוב? שיאהב, יכול לגור איתה בחברון, בג'נין, בעמאן, בקאבול. אף אחד לא מונע את זה. זה לא עניין הומניטרי של יחיד או של משפחה מסוימת, אלא ניסיון לכפות בפועל את מימוש זכות השיבה המתועבת והמסוכנת על מדינת ישראל – תביעה שכידוע, יש לה משמעות אחת: חיסולה של מדינת ישראל.
לכן, יחד עם יו"ר הקואליציה ידידי חבר הכנסת אופיר כץ, הונח היום על שולחן הכנסת – הנחנו היום הצעת חוק שסותמת בצורה יסודית יותר את הפרצות שבג"ץ והייעוץ המשפחתי לממשלה יצרו בחוק איחוד משפחות ואת כל נהרות הדם – כמובן, לא בכוונת מכוון – שזרמו דרך הפרצות הללו. אני מאוד מקווה, ידידי חבר הכנסת כץ, שבמושב הבא נצליח להעביר את התיקון הזה במלואו ולהפסיק את הטרור הדמוגרפי והרצחני הזה כלפינו. זו חובתנו הבסיסית למענכם, אזרחי ישראל – למענכם, למען ילדיכם, למען הדורות הבאים.
מה אנחנו עושים בחוק הזה? היום בחוק הזה אנחנו מתחילים, עושים צעד קטן בכיוון הזה, מונעים מקרובי מחבל כמו קרובי המחבל של שיר לקבל מעמד בישראל, למען ידע כל מחבל שבמעשהו הוא מונע לדורות כל מעמד של משפחתו במדינת ישראל. שר הפנים לא יוכל לתת גם לא אישורי שהייה ולא רישיונות ישיבה, ואם נתן, לא יוכל לחדש את המעמד שלהם.
אני מבקש מחברי הסיעות לתמוך בהצעת החוק הזאת. אני מזכיר: תתמכו לא רק לזכרה של שיר חג'אג', השם ייקום דמה, אלא בדיוק כמו ההורים שלה הרצל ומירב וכמו כל המשפחות בפורום בוחרים בחיים, תחוקקו את זה למען החיים. נחוקק את זה למען החיים, למען העתיד של כלל אזרחי ישראל, למען הזכות הקדושה והטבעית של כל יהודי, זכות השיבה לארצו, ארץ ישראל, אל מול זכות השיבה הפלסטינית המומצאת והשקרית, שמוצאת דרכי רמייה ורשתות הסוואה הומניטריות לממש את יעודה: חיסול מדינת ישראל והמפעל הציוני.
לסיום אני מבקש לציין: הסכמתי להסיר את הקביעה של עונש המינימום בחוק הזה, עונש המינימום לגבי שוהים בלתי חוקיים, נוכח עמדת משרד האוצר שמדובר בסעיף שעלותו התקציבית גדולה. לכן החוק הזה, בנוסח שיוגש לקריאה השנייה והשלישית יוסר הסעיף, ולא תהיה לו משמעות תקציבית, כפי שהאוצר קורא בנוסח הזה. אני אישית לא מסכים עם הקביעה הזאת. אני חושב בדיוק הפוך – שענישה מחמירה יותר בסוג העבירות הזה של שהייה בלתי חוקית תגרום להרתעה, תביא בטווח הבינוני והארוך לירידה במספר הכלואים. אבל הסכמתי להסיר את זה מהחוק כדי שנוכל לקדם ולהשלים את כל החלקים החשובים האחרים של החוק הזה במהירות לטובת ביטחון ישראל, לטובת הביטחון של כל אחת ואחד מכם, אזרחי ישראל. תודה רבה.
1,227 מילים של עמית הלוי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.