תודה, היושב בראש. לפני הצעת חוק אנחנו אומרים שהדבר הכי חשוב הוא להשיב את החטופים הביתה. כל יום כל יום אנחנו מספרים סיפור של חטוף אחד. לצערי, זה הסיפור של תמיר אדר, שנרצח בחטיפה וגופתו מוחזקת בעזה. תמיר אדר, זיכרונו לברכה, בן 38, חבר קיבוץ ניר עוז, היה דור שלישי בקיבוץ, נשוי להדס ואב מסור לאסף, בן שמונה וחצי, ולנטע, בת ארבע וחצי. תמיר היה חקלאי בנשמתו ואיש חינוך מוערך; הוא עבד בקרן רמון כמדריך חברתי להעצמת מנהיגות תוך שהוא מחנך דור של צעירים לערכים של אחריות, נתינה ואהבת הארץ. לצד עבודתו בחינוך, הוא טיפח את האדמה ותכנן לבנות את ביתו בקיבוץ כבן ממשיך.
בבוקר 7 באוקטובר, כשפרצה מתקפת הטרור, יצא תמיר, כמתנדב בכיתת הכוננות של הקיבוץ, להגן על הקהילה ועל הגבול. הוא מצא עצמו מול מאות מחבלים ונלחם בגבורה במשך שעתיים וחצי. במהלך הקרב נפצע קשה, נחטף ונרצח בשבי. בזמן שתמיר הגן על הקיבוץ בקרב, אשתו הדס וילדיו שהו בממ"ד במשך שעות רבות ושרדו בנס. במשך 90 ימים חיה המשפחה בידיעה שתמיר בחיים, עד שקיבלה את ההודעה הקשה, ב-4 בינואר 2024, כי הוא נרצח כבר ביום חטיפתו. תמיר היה נכדה הבכור של יפה אדר, שנחטפה גם היא באותו יום, ותמונותיה על קלנועית, כשהיא נלקחת בראש מורם לעזה, פורסמו בכל רחבי העולם.
מאז הדס ויעל, אימו של תמיר, נאבקות להשיבו הביתה. אני מצטט אותן: "זו תקופה קשה ומלאה בהתמודדויות", אומרת הדס, "עכשיו, כשמגיעים השחרורים של הגברים, של האבות, הבעלים, בני הזוג – הכול צף. חשבתי שהימים הכי קשים מאחוריי, אף על פי שכל הזמן יש עליות וירידות, אבל אלה ימים טעונים וקשים עבורי ועבור אסף ונטע, הילדים". גם האם יעל שותפה לתעתוע הרגשי הזה. בלי ראיות פורנזיות, רק עם סרטון כעדות לנפילתו של תמיר, גם בה יש את הספק שלא נותן מנוח: "הייתי מדמיינת שתמיר חוזר, פצוע, על אלונקה, מסמן לי עם העיניים והידיים. התקווה הזו מתה, אבל נולדה אחרת: להשיב אותו לקבורה", שיתפה יעל. "קשה לי להגיד את המילה. ואם אני חוטאת? אם יש טעות? אם הוא שומע אותי שאני קוברת אותו?" הדס אומרת: "מגיע לתמיר שיחזירו אותו ושהוא ייקבר בניר עוז, בכבוד שראוי לו, כגיבור שיצא להילחם. וזה מגיע גם לנו. אני מפחדת לחשוב על מצב, וזה תרחיש שיכול להתממש, שתמיר לא יחזור" לקבר ישראל בקיבוצו.
יהי זכרו של תמיר ברוך, ותפילה שנראה את החטופים החיים בבית בקרוב – –
– – יחד עם אלה שנרצחו בשבי, שיזכו לקבר ישראל. מדברים על כ-20 עד 30 חטופים בחיים, ובכל יום שעובר אנחנו עלולים לאבד נוספים.
לעצם החוק. המעבר של צה"ל דרומה הוא אחת ההזדמנויות הגדולות ביותר שהיו למדינת ישראל. זכיתי כראש עיר לחוקק חוקים והחלטות ממשלה לתמוך בהגעת קריית ההדרכה, עיר הבה"דים; זכיתי להגיש בג"ץ נגד המדינה ולקחת את עיר הבה"דים לתחום השיפוט של ירוחם, לשלב בתוכה מאות עובדים מירוחם ולבנות שותפויות עם עיר הבה"דים ולהפוך אותה להזדמנות עבור העיר שלנו; זכיתי, עם בני גנץ, להכריע את הניסיון של חלק מההנהגה לא להביא את קריית המודיעין לנגב. למרות שהממשלה כבר מימנה 500 מיליון שקל של עבודות פיתוח ותכנון, היו מי שניסו למנוע את הגעת קריית המודיעין לנגב, בתואנה שהקצינים לא יבואו ושמשהו מזה צריך להישאר במרכז הארץ. בתפקידי כשר במשרד הביטחון, יחד עם שר הביטחון בני גנץ, קיבלנו החלטה נחושה שקריית המודיעין קום תקום בנגב. והיום, תיסעו לשם, ללקיה, ותראו עשרות מנופים בונים את קריית המודיעין, עם מאות מקומות עבודה בבנייה ואלפי מקומות עבודה לאחר שתושלם. המהלך הזה מתחבר גם לקריית התקשוב שנבנית, לבסיסים נוספים, להרחבת נבטים, בתקווה שגם נביא לשם את שדה התעופה האזרחי.
אבל בחקיקה לא תמכנו מספיק בעסקים, שיוכלו ליהנות מהפעילות הכלכלית הזאת; לא קבענו כללים שדורשים מהממשלה ומהחוזים שלה שמרבית הכסף יהיה של קבלנים ושל ספקים מקומיים. אומנם יש העדפה מסוימת בחקיקה קודמת ובמכרזים הקיימים, אבל היא לא מסיבית, היא לא משאירה את רוב הכסף בקרב הקבלנים. לדבר הזה קוראים כלכלה מקומית מקיימת – כשיש פרויקט ויש הזדמנות כלכלית, אבל לא רק אנשים מבחוץ חוגגים על הפעילות הכלכלית.
אני מאוד מאוד הופתעתי שעמדת ועדת השרים, בשם האוצר, הייתה נגד החוק הזה, חוק שנותן עדיפות לעסקים בנגב להתפרנס ולצמוח ולגדול לצד אותם פרויקטים ומנופים לאומיים שיופעלו ויושקעו בנגב בהיקפים של עשרות מיליארדי שקלים. הדבר הזה דחוף לנגב, נחוץ לנגב, הנפגעים הגדולים ביותר של המלחמה זה הצפון והנגב. הצפון נפגע כלכלית ונעלמו ממנו אלפי עסקים, וברחו מקו הגבול מפעלים ועסקים דרומה. הנגב נפגע בהתקפה הרצחנית של חמאס – הנגב, גם העוטף, גם אופקים, גם שדרות. לדבר הזה יש אדוות. אם הממשלה רוצה לשקם את הנגב ואת הגליל, היא צריכה להביא לשם פעילות כלכלית, מפעלי ענק, חקלאות, לתת מענקים לעסקים קטנים לקום ולהתרחב, לא רק מענקים למפעלים. למה המדינה נותנת מענק למפעלים גדולים ופטור ממיסים, ולא יודעת לתת לעסק קטן ובינוני מענק? העסקים הקטנים והבינוניים מחזיקים 80% מכלכלת המדינה, ואין מסלול של מענקים עבורם. אבל לטייקונים ולחברות בין-לאומיות ולחברות ענק יש מענקים של הקמת מפעלים.
אבל לפני שאנחנו הולכים להביא כסף חדש, המדינה כבר משקיעה עשרות מיליארדים בבסיסי צה"ל ובפרויקטים ממשלתיים, למה לא תתעדפו את העסקים המקומיים? אני, כמו תמיד, פתוח לשיח, והדבר הזה הוא מטרה משותפת. התפלאתי שוועדת השרים דחתה את זה ושהאוצר נגד. אנחנו רוצים לברר את הסוגיה הזאת.
האוצר נגד. בינתיים פניתי לחברי אופיר כץ, יושב-ראש הקואליציה, שהפריפריה והנגב והגליל חשובים לו, והוא ביקש את הזמן לבדוק את הסיכוי להפוך את החוק הזה לחוק שייתמך על ידי הממשלה. אופיר, הבעיה היא שאני ואתה סגרנו על חודש, אבל זה סוף המושב. אולי בשבוע האחרון של המושב?
מתי? שלושה שבועות. אנחנו נביא את זה להצבעה בעוד שלושה שבועות. אני מקווה שאתה תצליח לדחוף קדימה, לפחות שיעבור טרומית, שיידון. כי הדבר הזה טוב לנגב, ואנחנו נרצה אותו גם בגליל. אני גם מוכן, אם תרצה, שהחוק הזה יהיה רחב: נגב-גליל. העדיפות של בסיסי צה"ל, תשתיות ממשלה – בכל מקום כזה תהיה עדיפות לספקים המקומיים. לא אכפת לי שזה יחול על הגליל; זה גם נכון, אחרי המכה הקשה שהם חטפו.
לכן, בהסכמה עם יושב-ראש הקואליציה, שאני יודע שליבו ונפשו עם הנגב והגליל והפריפריה, והוא הוכיח את זה במעשים כחבר כנסת צעיר שהביא משאבים גם לבריאות, גם לבית חולים בעפולה, גם לתשתיות בריאות בצפון, אנחנו נעבוד על זה ביחד, בעזרת השם, להשיג תמיכה ממשלתית לחוק הזה בעוד שלושה שבועות. תודה רבה.
980 מילים של מיכאל מרדכי ביטון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.