אני אשמח. האמת היא שזה נכון וזה צודק וזה ראוי. אם זה אפשרי, אני אשמח.
אם כך, אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, חבריי חברי הכנסת, הוסמכתי על ידי חברת הכנסת מיכל וולדיגר, כפי שנאמר, להציג את הצעת החוק החשובה הזאת, שאליה הצמדתי גם את הצעת החוק שלי בנושא.
הצעות החוק הללו נועדו לתקן עיוות חקיקתי שמונע מאנשים עם מוגבלות רפואית או נפשית להשתלב במקצועות הרפואיים והטיפוליים, לא בשל חוסר כשירות מקצועית אלא בשל חוקים מיושנים, שאינם תואמים את המציאות העכשווית. חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, התשנ"ח–1998, נחקק כדי להבטיח שישראל תהיה מקום שבו אנשים עם מוגבלות אינם מופלים לרעה. החוק קובע בבירור כי לכל אדם הזכות להשתתפות שוויונית ופעילה בחברה בכל תחומי החיים – בעבודה, בחינוך, בשירותי הבריאות, וגם בקבלת רישיונות מקצועיים. המשמעות היא שחובתנו לוודא שהדלתות פתוחות בפני כל אדם המסוגל למלא את תפקידו באופן מקצועי.
אולם בפועל קיימים חוקים ישנים ומיושנים, הסותרים עיקרון זה ולמעשה פועלים הפוך. דווקא בחוקים המסדירים את העיסוק במקצועות הרפואיים והטיפוליים, שאמורים לשמש מרחב של הכלה וריפוי, יש סעיפים הנשענים על דעות קדומות ולא על עובדות. כיום ישנם כמה חוקים שונים – בפקודת הרופאים, בחוק הפסיכולוגים, בפקודת רופאי השיניים וכו'. חוקים אלו כוללים מגבלות מפלות על אנשים עם מוגבלות רפואית או נפשית, גם כאשר אין כל הוכחה לפגיעה בכשירותם המקצועית.
חברת הכנסת מיכל וולדיגר, יוזמת הצעת החוק, זיהתה את האבסורד הקיים, ונכנסה בעובי הקורה כדי לקדם שינוי. בחוקים אלו מחלת נפש נכללת בהגדרה של מחלה מסכנת, ובנסיבות מסוימות מוטלות מגבלות בעיסוק מקצועי על אנשים שמצבם הרפואי נכלל בהגדרה זו. בחלק מהחקיקה מחלת נפש נחשבת מסכנת באופן גורף, ללא תלות בשאלה אם היא משפיעה על היכולת לעסוק במקצוע או אם היא מסכנת את בריאות המטופלים. המשמעות היא שאדם המתמודד עם מגבלה נפשית, גם אם היא בשליטה מלאה ואינה משפיעה כלל על תפקודו המקצועי, עלול להיתקל בחסמים חוקיים שימנעו ממנו לעסוק במקצוע שבו הוא מוכשר. בפועל נוצר מצב אבסורדי שבו אנשים בעלי הידע, הכישורים והרצון לתרום לחברה מודרים שלא בצדק.
המציאות מוכיחה כי מדובר בחשיבה מיושנת. הודות להתקדמות הרפואה והטכנולוגיה, אנשים רבים מצליחים לנהל אורח חיים רגיל לחלוטין לצד מצבם הרפואי. אותם אנשים משתלבים בתחומים רבים, אך לצערנו דווקא במקצועות שבהם הם יכולים לתרום תרומה משמעותית לחברה, הם נחסמים, בשל חוקים שלא עודכנו במשך שנים. הפגיעה אינה מסתכמת בפרטים עצמם, אלא יש לה השלכות רחבות על החברה כולה. כל אדם שמסוגל לתרום מכישרונו וממקצועיותו ונדחה שלא בצדק הוא הפסד למערכת הבריאות, הפסד למטופלים, שיכולים להיעזר בו, והפסד למקצועות שבהם קיים מחסור בידיים עובדות.
הצעת חוק זו – שהובילה חברת הכנסת מיכל וולדיגר במסירות ובנחישות – נועדה לתקן את החיקוקים המסדירים מקצועות שונים, כגון רפואת שיניים, רוקחות, עבודה סוציאלית ועוד, ולהתאימם לרוח חוק שוויון לאנשים עם מוגבלות. בראש ובראשונה מוצע למחוק את ההגדרות המפלות ואת האזכורים שלהן בחקיקה. הצעת החוק אינה מבקשת לשנות את הסטנדרטים של מקצועות הבריאות או להפחית את רמת הפיקוח הנדרשת לשמירה על בטיחות הציבור. להפך, היא שואפת ליצור מערכת הוגנת ומדויקת יותר, שבה החלטות מתקבלות על סמך נתונים ויכולת מקצועית בפועל, ולא על בסיס הנחות מיושנות וגורפות או סטיגמות. אדם המתמודד עם מגבלה רפואית או נפשית אינו בהכרח בלתי כשיר לעבוד במקצועות הללו, ואין כל הצדקה למנוע ממנו מראש את האפשרות להוכיח את יכולות. בחינה עניינית של כל מקרה לגופו היא הדרך הנכונה להבטיח שגם איכות הטיפול לא תיפגע, וגם לא ייווצרו מחסומים בלתי מוצדקים בפני אנשים המבקשים לעבוד ולתרום לחברה. בסופו של דבר מדובר בשינוי תפיסה, שינוי פרדיגמה. חברה שמעריכה את אנשיה אינה משאירה אותם מאחור בגלל חוקים ישנים שאינם מותאמים למציאות. יש לנו הזדמנות להבטיח שאף אחד לא ייחסם מהעיסוק במקצוע שבו הוא מוכשר בשל קריטריונים מיושנים.
אני כמובן מבקש שוב להודות לחברת הכנסת מיכל וולדיגר על הובלת הצעת חוק חשובה זו, שמקדמת צדק, היגיון בריא והסרת חסמים מיותרים. זהו צעד קדימה; צעד המכבד את המערכת הרפואית, את אנשי המקצוע ואת המטופלים; צעד שמעניק הזדמנות הוגנת לכל מי שמסוגל ורוצה לעבוד; צעד שמיישר קו עם עולם שבו שוויון הזדמנויות אינו רק עיקרון תיאורטי, אלא מדיניות המיושמת הלכה למעשה.
בנימה אישית אני מוכרח לומר שאני שמח על הזכות שיש לי, כיושב-ראש ועדת הבריאות, לקדם את הצעת החוק הזו, היות שאנו מצליחים לשנות תפיסות עולם על ידי שינוי חקיקה. דרך אגב, זו חקיקה שהיא לאורך מספר חוקים, ובסמכויות של כמה וכמה שרים. אני מוכרח לומר שכולם התקבצו לפי אותו היגיון, שאומר שלא כל מי שסבל או סובל ממחלת נפש כלשהי ישר מקוטלג וחסומות בפניו האפשרויות. אנו מבקשים להוריד את החסמים האלה ולבחון כל מקרה לגופו. כמו שבוחנים מגבלה פיזית, כך תיבחן מגבלה שהיא נפשית. כמובן שהטכנולוגיה והקדמה מאפשרות לנו לשלוט במערכות, לשלוט בקושי הזה, בהתמודדות איתו, ולכן אין סיבה שנגביל את אותם אנשים.
אני כמובן מברך את מיכל וולדיגר, שכולנו יודעים שבריאות הנפש נמצאת בראש סדר העדיפויות שלה, ואני גם שמח על הזכות, כיושב-ראש ועדת הבריאות, להצמיד הצעת חוק דומה לזו וגם להוביל אותה בוועדה בראשותי. תודה על אפשרות הדיבור וכמובן נשמח בתמיכה של כולם.
אדוני היושב-ראש, שוב, כפי שאמרנו, הצעת החוק המונחת בפנינו פה היא חשובה, היא חברתית, היא נכונה, היא צודקת. היא באמת חקיקה שמובילה שינוי בתפיסת העולם. ברשותך אנצל את הדקות הספורות שיש לי פה לסיכום כדי להעלות סוגיה שדובר בה היום רבות בהקשר של נערים צעירים בבית ספר שביקשו להניח תפילין בכניסה לבית הספר.
תלמיד מסוים, שהניח את התפילין שלו עצמו בכניסה לבית הספר כדי לאפשר לתלמידים אחרים להניח את התפילין ולקרוא קריאת שמע או להתפלל, נתקל בתגובה קשה וחריפה של הנהלת בית הספר. בהקשר הזה אני רוצה לציין לשבח את שר החינוך יואב קיש, השר במשרד החינוך חיים ביטון ויושב-ראש ועדת החינוך חבר הכנסת יוסי טייב, שבאמת הנושא הזה לא נעלם מעיניהם, והם התבטאו בצורה הברורה והנכונה והטובה והראויה והצודקת, כדי לאפשר לנערים לעשות את הדבר המתבקש והבסיסי.
אנחנו צריכים לזכור קודם כול שאנחנו נמצאים במדינה יהודית ואחר כך כל השאר. לכן הדבר הבסיסי ביותר הזה, של נער שמבקש לתת ולאפשר לו ולחבריו, בטח ובטח שלא צריך להיתקל בתגובת בוז. מי שראה את הסרטון שרץ ברשת אפשר לומר אפילו שהתחלחל – התגובה וההשפלה שאותה הוא היה צריך לעבור בשביל דבר שהוא כל כך בסיסי. הוא לא ביקש – זה לא איש צוות שביקש לעשות, אי-אפשר לטעון שיש פה איזושהי הדתה. בא נער שרוצה בשביל עצמו וחבריו בכיתה דבר כל כך בסיסי.
אז אבקש לחזור פה על הודעות השרים. אז השר במשרד החינוך חיים ביטון אמר, ואני בכוונה מהדהד את הדברים שלו: כל תלמיד במדינת ישראל זכאי לקיים מצוות, והמערכת החינוכית מחויבת לאפשר זאת לכולם. ההתנהלות במוסדות החינוך צריכה להיות ממקום מאפשר ומכיל, כדי שכל תלמיד יחיה בהם על פי ערכיו ולהתפלל מבלי חשש להדרה או אפליה. הוא אומר: אני אפעל בכל הכלים העומדים לרשותי לטיפול במקרה הזה בכדי להבטיח שמקרים כאלה לא יחזרו על עצמם בעתיד. זה זעזוע גדול, המקרה המחריד שבו מנהל בית ספר במדינת היהודים מחרים תפילין מתלמיד.
חבר הכנסת טייב גם כן יתייחס, אני בטוח, אחר כך, כשהוא יעלה לכאן לדוכן הוא גם כן ידבר על הדברים. הוא אומר: לא ייתכן שבמדינת היהודים ימנעו מנערים להניח תפילין בבית ספרם. מקרים כאלו מזכירים לנו תקופות אפלות לפני עשרות שנים באירופה, שם לא נתנו ליהודים לקיים את תורתם. מעשים כאלה, אין להם מקום, ואני אפעל – אומר יוסי – מול הגורמים הרלוונטיים לטיפול מעמיק בנושא.
אני מקווה ומניח שהיא תאושר.
בסדר גמור, טוב.
או-הו. או-הו. אתה לא תראה אותם, כי הם לא יעשו את זה, רק בצד אחד הם יודעים להתבטא.
תודה רבה, אדוני.
1,177 מילים של יונתן מישרקי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.