אישור הכנסת את עסקת החטופים עד החטוף האחרון

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

תודה, היושב-ראש. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, תחשבו מה עבר אתמול על משפחת חטופים. חבר הכנסת שקלים, אני מדבר על משפחות החטופים, אנא ממך.

אה, זה לא היה הוא? סליחה. אז חבר הכנסת ואטורי, אני מתנצל – –

– – אבל באמת – תחשוב, חבר הכנסת ואטורי, מה עבר אתמול על עדי, אשתו של טל שוהם, כשבתוך שעה וחצי בערך יוצאות ארבע הודעות סותרות מלשכת ראש הממשלה אם יש עסקת חטופים או אם אין עסקת חטופים, אם זה כן קורה, אם זה לא קורה. אני אפילו לא מתווכח עם השאלה איך היה התהליך, אני רק אומר, תחשבו מה עובר על המשפחה במצב כזה, מה עובר על כל המשפחות במצב כזה, איזו רכבת הרים רגשית מרסקת. שנה וחמישה חודשים היקירים שלהם במנהרות, ואז בשעה x אומרים להם דבר אחד; x ועוד עשר דקות – דבר שני; x ו-20 דקות – דבר שלישי; דבר רביעי. אחד סותר – כן יימשך, לא יימשך, כן יקרה, לא יקרה.

הכול בסדר. באמת, מי שבנושא כזה יש לו מה לצעוק בקריאות ביניים, זה הרי מעיד רק עליו. הרי אין גורם אחד, אחד, שתומך בשיטת השלבים, אין גורם מקצועי אחד, אין גורם מדיני אחד – לא בארצות הברית, לא בארץ, לא במערכת הביטחון. אין אדם אחד שאומר: אני מבין למה אנחנו משחררים את החטופים בשלבים ובפעימות ועל פני זמן, במקום פשוט לעשות עסקה ולהחזיר את החטופים הביתה. אין היגיון מסדר שמישהו מצליח לעקוב אחריו, שאומר – חבר הכנסת שקלים, לדעתי הדיון פתוח, ייתנו לך להגיב אם תרצה – מה טוב בזה, את מה זה משרת, את מי זה משרת, ומה זה עושה לנו.

הרי עד שהם לא יחזרו, לא נוכל לבנות מחדש את המדינה הזאת, את החברה הזאת, את הישראליות. לא תהיה לנו דרך לבנות אותה מחדש לפני שהם יחזרו. אנחנו לא יכולים להתחיל, כל שכן ממש להיכנס לתוך תהליך הבנייה. כל עוד הם שם במנהרות, המדינה הזאת לא מצליחה להתארגן עם עצמה רגשית, מעשית, טכנית, ולהגיד: אני מתחילה מחדש. ואין דבר שאנחנו זקוקים לו יותר מאשר התחלה מחדש.

אנחנו צריכים להתחיל מחדש. המדינה הזאת הרוסה מבפנים כאילו הייתה בית בניר עוז, כי כולנו היום בית בניר עוז.

בניר עוז, כשאתה הולך בשביל, יש דגל צהוב, דגל שחור, דגל צהוב, דגל שחור – דגל צהוב למישהו שנחטף, דגל שחור למי שנרצח. כולנו בין הדגלים הצהובים והשחורים האלה ולא יכולים להתחיל לבנות, כי החטופים עוד שם. אם נחזור למלחמה, הם ימותו. בואו לפחות לא נעמיד פנים בפני עצמנו. אם נחזור להילחם בעזה, החטופים ימותו. לחמאס אין שום סיבה להשאיר אותם בחיים, והם ימותו כמו שהם מתו עד עכשיו. הרי מה קרה לששת החטופים שצה"ל הפציץ בטעות? אני חושב גם על המשפחות שלהם, אני חושב גם על החייל שהפציץ אותם, שצריך לחיות עם עצמו אחר כך כל חייו בידיעה שהוא הרג חטופים בטעות איומה. זה מה שיקרה אם נחזור למלחמה לפני שנשלים את עסקת החטופים.

כמו כל אדם אחר בבניין הזה, במליאה הזאת, אני חושב שצריך להשמיד את החמאס. הם חיות אדם. אבל קודם עלינו להחזיר את החטופים. כשעומדים פה על הבמה ואומרים פעם אחר פעם: תפקידנו לחזור ללחימה ולהחזיר את החטופים – אתם יודעים שזה שקר. זה או זה או זה. אם נחזור ללחימה, לא נחזיר את החטופים.

לא יחזרו.

אתם יודעים – אושר, ב-7 באוקטובר – טוב, רציתי לענות לך.

אתם יודעים, אני בכל המלחמה הזאת נמנעתי מהשוואות לשואה. חשבתי שזה לא נכון. הייתי אומר לאנשים: תשמעו, בבוקר אחד באושוויץ נהרגו יותר אנשים. ובאמת, לא התווכחתי על זה, כי אי-אפשר להתווכח עם רגש, אבל חשבתי שההשוואות לשואה, יש בהן משהו לא נכון – עד יום שבת, כשראיתי את שלושת החטופים חוזרים רזים כמו מוזלמנים, וניסיתי לחשוב מה אבא שלי היה אומר. כשאבא שלי הגיע לארץ, יום אחד בקולנוע בתל אביב בחופשה מהצבא הוא פגש צייר – צייר כזה של פרופילים שהיה עם סבא שלי במחנה הריכוז. הצייר אמר לו: בוא, אני אצייר לך את אבא שלך כמו שאני זוכר אותו. הוציא בלוק ציור, צייר לו את סבא ונתן לו את הציור. אבא הסתכל על הציור ואמר: תראה, זה דומה לו, אבל אבא שלי היה שמן, ומי שציירת – רזה. הצייר אמר: כשאני הכרתי אותו, הוא היה רזה.

לא שמרנו על הציור הזה, אבל נזכרתי בציור הזה כשראיתי אותם יוצאים שם מהמנהרות שלדיים, כמו מוזלמנים. אז אור ואוהד ואלי רזים, והבאים יהיו מתים אם לא נמשיך עם עסקת החטופים עד האיש האחרון. המדינה הזאת הוקמה רק מסיבה אחת: כדי שלא יהיו יהודים שנמקים ומתים במרתפים. אין סיבה אחרת. זאת המהות. כשחזרנו לארצנו התנ"כית, אמרנו: פה, במקום הזה שבו נכרתה הברית בין הבתרים – פה לא יהרגו אותנו בגלל שאנחנו יהודים. פה לא נמות במרתפים בגלל שאנחנו יהודים. ואז מתים יהודים במרתפים בגלל שהם יהודים.

יש לנו רק משימה אחת – לא שתיים, לא שלוש, לא ארבע, לא חמש. יש לנו רק דבר אחד שאנחנו צריכים לעשות: להחזיר את החטופים הביתה. תודה רבה.