קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
טוב, אז נתבקשתי להשיב על ההצעה בשם שר הכלכלה, אבל אני גם אחר כך אומר כמה מילים בשמי.
מענה על הצעה דחופה לסדר-היום: דרכים למניעת ניצול לרעה של העלאת המע"מ על ידי עסקים והשפעתה על הצרכנים הישראלים. העלאת המע"מ בעקבות מלחמת חרבות ברזל והשלכותיה הכלכליות היא צעד שהתקבל מתוך הכרח, במטרה להתמודד עם האתגרים הכלכליים העומדים בפני המשק הישראלי. למרות החששות שהעלאה זו תוביל להשפעות שליליות על מחירי המוצרים בשוק, חשוב להציג את הרקע, ההצדקות והמשמעויות של ההחלטה, לצד המחויבות להבטחת יציבות כלכלית ושגשוג עתידי.
המצב הביטחוני והכלכלי: א. מלחמת חרבות ברזל כללה שבע זירות, כאשר הזירה הכלכלית איננה פחות חשובה משאר הזירות. ההתמודדות עם ההשלכות הכלכליות של המלחמה – רגע, יש לי תחושה שזאת לא תשובה של שר הכלכלה.
העלאת המע"מ, שנכנסה לתוקף ב-1 בינואר 2025 למניינם היא החלטה שקיבלנו אותה וגם העברנו אותה כאן בכנסת עוד במסגרת העברת תקציב המלחמה המתוקן לשנת 2024, בפברואר, כחלק מצעדי התכנסות פרמננטיים של 1% תוצר – 20 מיליארד שקלים שנדרשנו אליהם אז; אנחנו עושים עכשיו, אתם יודעים, כמעט עוד 2% – 37 מיליארד שקלים – גם עכשיו בשנת 2025. אנחנו כמובן לא אוהבים את הצעדים האלה, אבל מדינת ישראל במלחמה, מלחמה ארוכה מאוד, יקרה מאוד, אני חושב שהיא אחת המוצדקות, החיוניות, הקיומיות והקריטיות לעתידנו, לביטחוננו, לעתיד ילידינו. ויש מאמצים רבים למלחמה – יש מאמץ צבאי ויש מאמצים אזרחיים של העורף, ויש גם מאמץ כלכלי.
אנחנו יודעים שבלי כלכלה לא יהיה ביטחון לאורך זמן, בלי ביטחון לא תהיה כלכלה. לאורך כל השנה האחרונה אני כשר אוצר, שדואג שהכלכלה בעזרת השם תתמוך במאמצי המלחמה בחזית ובעורף עד הניצחון – אני כל הזמן אומר: בלי ניצחון לא יהיה ביטחון, ובלי ביטחון לא תהיה כלכלה ולהפך. בעזרת השם הניצחון יביא ביטחון, הביטחון יביא הרבה מאוד שנים של צמיחה כלכלית, שבסופו של דבר תחלחל גם לרווחה של כולנו, של אזרחי ישראל, ותחזק את עוצמתה של מדינת ישראל. העוצמה הצבאית, הביטחונית והכלכלית הן כלים שלובים שמזינים אחד את השני. לאורך זמן בלי כלכלה חזקה אי-אפשר להחזיק את עלויות הביטחון, שכמובן הולכות וגדלות בשנים הקרובות על רקע הבנת גודל האיומים. נכון, צבא קטן וחכם קרס לנו, וצריך צבא יותר גדול, יותר מחומש ויותר קטלני – גם יותר חכם. יש גם תפיסות ביטחון שצריך לשנות כחלק מהתובנות והלקחים של המלחמה הזו, אבל בסופו של דבר גם בלי ביטחון לא תהיה כלכלה.
התפקיד שלי, שהוא לא תפקיד קל בממשלה בתקופה הזאת, הוא באמת לנווט את הכלכלה באופן שבו היא נותנת את המענה לצורכי הצבא ויתר גופי הביטחון ומעטפת המילואימניקים המאוד-גדולה שנתנו, ולעטוף את המפונים ואת הניצולים, ולתת לכל העסקים ברחבי הארץ – מתווה הקורונה אושר בחקיקה פה, בוועדת הכספים, לאורך הדרך פעם אחר פעם – פי שניים או שלושה מהקורונה אפילו. והמציאות מלמדת שהמדיניות הכלכלית שלנו עובדת ונכונה, ורואים את זה – רואים את זה בשקל החזק, רואים את זה בבורסה. תראו, מדינת ישראל בשנת מלחמה, והבורסה הישראלית במקום הראשון בעולם בכל המדדים, זה דבר שאין לתאר. תל אביב 35, תל אביב 125, השקל הישראלי היום חזק יותר ממה שהוא היה לפני המלחמה. האג"ח הישראלי – נכון שקצת עלינו בפרמיית הסיכון – בכ-1% – בתקופת המלחמה, זה סביר לחלוטין. היום, בשבועות האחרונים, ממשלת ישראל מגייסת חוב בשוק המקומי יותר בזול ממה שממשלת ארצות הברית מגייסת בשוק המקומי שלה – זה דבר שאין לתאר.
בתחילת המלחמה חששנו מהתבדרות – נגיע ל-12%–13% ריבית על התשואה על האג"ח שלנו כמו שהיה ב-2002–2003, לפני התוכנית הכלכלית הגדולה שנתניהו הוביל בזמנו כשר אוצר. ברוך השם, נשארנו בין 4.80 ל-5.01, קצת למעלה וקצת למטה, עם ביקושים מאוד גדולים לאג"ח שלנו. ברוך השם, שוק מגוון, נגישות גדולה לחוב. גייסנו בשוק הישראלי, בשנת 2024, 190 מיליארד שקל, נוסף ל-90 ומשהו אג"ח קונצרניות. זאת אומרת שוק ההון הישראלי ידע לתת מענה לכל צורכי המדינה והממשלה והמלחמה – לא על חשבון הסקטור הפרטי, לא על חשבון הכלכלה הפרטית.
שוק ההון חזק, מתפקד, במחירים טובים, מגוון מאוד, עשיר מאוד. ההייטק הישראלי מאוקטובר לאוקטובר – בשנת מלחמה בדקנו מאוקטובר 2023 לאוקטובר 2024 – 10.5 מיליארד דולר גיוסים במספרים מוחלטים, מקום שלישי בהאבים בעולם. עקפו אותנו עמק הסיליקון וניו-יורק, האבים מהגדולים בעולם. קחו את הרבעון השלישי של 2024 – עוד אין לנו את התוצאות הסופיות של הרבעון הרביעי – 13 ומשהו מיליארד דולר, זה הרבעון הטוב ביותר מאז 2018, שוק תעסוקה מהודק, אבטלה הכי נמוכה מאז שנות השבעים. האינפלציה, אגב, גם במגמת ירידה. הגירעון – – –
אני אגיב על המע"מ, אני מבטיח לך. אני אגיב על המע"מ. אני לא מוגבל כאן בזמן – – –
חברת הכנסת אורית, אני תכף – זה כן הנושא. את ניסחת את השאלה – ברשותך, תני לי לנסח את התשובה.
הגירעון הוא הרבה יותר נמוך – –
– – הוא כמובן גבוה, כי יש מלחמה וצריך לממן אותה, אבל הרבה יותר נמוך מהתחזיות והציפיות שהיו לנו. כל הזמן הפתענו את עצמנו לטובה בהכנסות המדינה, תוצאה של שוק פועל, שוק עובד – שוק עובד כנראה גם בגלל שהכלכלה חזקה ועשירה ומגוונת, ובגלל שהחברה הישראלית כנראה לא חוששת ממלחמות, ועם הנחישות, האמונה, הציונות, הרוח הגדולה – ולא פחות מזה, היוזמה, החדשנות והיצירתיות של עם ישראל – השוק עובד, וכנראה גם הניהול הנכון שלנו, שבסופו של דבר זוכה לאמון של השחקנים השונים בכלכלה הישראלית.
אבל, אבל – בסוף זה אירוע פיסקלי גדול, כ-250 מיליארד שקל. זו העלות של המלחמה הזאת, וצריך לממן את זה, לכן יש צעדים – לא הרחבתי פה כשהצגתי את התקציב על מה היו הפרמטרים. בחרנו אחד מהם, ופה אני מגיע לשאלתך, חברת הכנסת פרקש הכהן. אחד הצעדים היה להעלות אחוז מע"מ. אגב, סירבתי להעלות אחוז נוסף, לא חשוב – אבל אחוז מע"מ, 7.5 מיליארד שקלים. אגב, הסיבה שלא רציתי אחוז נוסף למרות שהציעו לי את זה בשנה הזאת – הבעיה באחוז מע"מ – עוד יותר מזה שהוא משמש לעליית מחירים, ולזה תכף אגיב, זה שאני רציתי צעדים שהם הדירים, שאפשר להחזיר לאחור כשהכלכלה, ברוך השם, חוזרת לעצמה. אני מקווה שכבר השנה נפתיע את עצמנו ונוכל ב-2026 כבר להעביר תקציב שגם יחזיר חלק מהדברים. הבעיה במיסים היא שכשאתה מעלה, בדרך כלל זה הפוך ממה שאת מתארת. את צודקת עכשיו בעובדות, אבל בדרך כלל כשמעלים או מורידים מיסים, אז לכאן או לכאן 50% נספג בעסק, ו-50% מגולגל אל הצרכן. כשאתה מעלה מס, בדרך כלל לא עולה כל גובה המס; כשאתה מוריד מס, לא חוזר כל גובה המס. ראו את זה מצוין בשתייה הממותקת. ביטלנו את המס, וזה לא שהמחירים חזרו למה שהיה לפני, מנצלים את זה. לכן זה צעד שהוא פחות הדיר. הוא קל ליישום, אבל אני חושב שהוא לא היה נכון השנה.
עכשיו, תראי, אורית, אני לא חושב שהרשתות ניצלו את העלאת המע"מ – אני אסביר, אני אסביר. הן ניצלו את התאריך 1 בינואר 2025, שהוא תאריך טוב ונוח, תחילת שנה, להעלות מחירים. אגב, שימו לב, כמעט בכל שנה זה תאריך שבו יש עדכוני מחירים. לא חושב שמישהו יודע לתלות ייקור של 10% או 12% או 15% או 25%, כמו שתיארת – ולפעמים יותר – באחוז מע"מ. אני לא חושב שזה האירוע. אני מסכים שיש ניצול ציני, ותכף אני אדבר על זה, כי זה בעיניי הדבר המרכזי. יש ניצול ציני. אני לא אוהב להגיד את המילה "חזירי", כי אחרי 7 באוקטובר הבטחתי לעצמי שאני מדבר אחרת – אבל יש ניצול לא פייר של המלחמה, לא הגון, של הרבה מאוד שחקנים במשק, בעיקר של רשתות השיווק והמזון. עכשיו, בסקטורים מסוימים המלחמה יכולה ליצור התייקרויות מסוימות שאפשר להסביר. חלק גדול מהאינפלציה שהייתה לנו בחודשים האחרונים הייתה בצד ההיצע. כן, החות'ים תוקפים בים האדום, אז אוניות עושות סבב יותר ארוך, אז בסדר, שרשרת התובלה עובדת לא מספיק טוב, אז דברים מתייקרים; יש לנו עימות עם טורקיה, אז אין עגבניות מטורקיה; הייתה תקלה עם ירדן, אז מחיר העגבניות עולה – היצע וביקוש; חברות תעופה לא טסות לכאן, אז אל על מייקרת. יותר פייר, פחות פייר, ניצול, פחות ניצול – אבל מה שקרה הוא שרשתות המזון ניצלו את המלחמה ואת העובדה שנוח – כאילו, אפשר להגיד שהמלחמה גורמת להתייקרות כדי לייצר התייקרות שלא קשורה בכלל למלחמה, ולגרוף לכיסן כסף. איך אני יודע? תראו את התוצאות. חלק גדול מהחברות הללו הן חברות ציבוריות. תראו את התוצאות העסקיות שלהן בדוחות שהן פרסמו בסוף השנה. אתם רואים, אתם רואים פתאום רווחי עתק חסרי פרופורציות לחלוטין למה שתשוו עשור אחורה. בסדר? לא ניקח קורונה, לא ניקח שנים מיוחדות – לממוצע של שנים אחרונות זו רווחיות יתר לא צודקת ולא הגונה.
עכשיו צריך לדבר על איך מתמודדים עם זה. אופציה אחת היא פיקוח על מחירים – אני סבור שזו אופציה רעה מאוד. המציאות מלמדת לאורך זמן – קודם כול כי אני איש ימין כלכלי, ואני אסביר תכף את הרציונל של זה – אבל המציאות מלמדת שפיקוח על מחירים לאורך זמן מביא להתייקרות מחירים, אתם יודעים למה?
ולכן מה – לא, מה המשפט, מה אמרת, אז אולי תעצרו את המלחמה?
זה מה שאני רוצה להסביר, למה זה לא עובד ולדעתי זו שגיאה. קודם כול, זה גם לא יעבור טכנית – –
– – זה לא יעבור טכנית, הרי יש עשרות אלפי מוצרים. עכשיו מה, נקים ועדה או ועדות ויצטרכו ביחס לעשרות אלפי מוצרים או קטגוריות. שוב, המציאות מלמדת שפיקוח על מחירים לאורך זמן רק מעלה מחירים. את יודעת למה, אורית? מכיוון שמה שקורה זה שאל מול הציבור הרחב, שהוא הנפגע מעליית המחירים, תמיד יהיה לובי מאוד מגובש, מאוד חזק, עם כסף, שיודע לרכז מאמץ ולהשפיע במגוון רחב מאוד של דרכים על הוועדה, על הכנסת, על הוועדות.
אני אתן כמה דוגמאות – את מכירה זאת טוב ממני, את חברת ועדת כספים, כמוני לא מעט שנים – איך קבוצות לחץ מצליחות לשמור על האינטרסים שלהן על חשבון כל הציבור. עכשיו, מה זה, זה פיקוח מחירים? מול מי? מול שחקנים מאוד גדולים, מאוד חזקים, שתמיד תמיד – גם אם בהתחלה זה יעבוד – כי עכשיו כולם אומרים: מלחמה וזה, אין ברירה, נעשה, לאורך זמן – ונעשו על זה עבודות מחקר לא מבוטלות – לאורך זמן פיקוח על מחירים מביא לטיפוס המחירים כלפי מעלה. הם תמיד יבואו ויגידו שהם צריכים לקבל יותר, ואת האינטרס של הציבור אין כמעט מי שמייצג, כי הציבור זה משהו מאוד אמורפי, רחב, גדול. הוא תמיד משלם את המחיר אל מול אותה קבוצה שתרצה עכשיו לעדכן את המחירים שלה כלפי מעלה, ותדע תמיד להגיע לפה, להפעיל פה את הלחצים, לשים נתונים, לשים עובדות – ולקבל את מה שהיא רוצה. כך המציאות מלמדת.
אבל אני כן אומר לך, אורית, מה אני חושב שהפתרון – את הצעד הראשון שלו עשינו, אחד אני עוד בוחן וצעד שלישי הנחיתי לקדם. הצעד הראשון – הרי בסוף, שוב, מחירים. יוקר המחיה זה תחרות, תחרות, תחרות. שווקים תחרותיים תמיד יהיו בפריון גבוה ובמחירים נמוכים, שווקים סטגנטיים תמיד יהיו בפריון נמוך ובמחירים גבוהים. עובדת יסוד, אי-אפשר להתווכח איתה. מה צריך בשביל תחרות? קודם כול, שוק פתוח. כשעשינו את רפורמת "מה שטוב באירופה טוב בישראל", זה חיסל לחלוטין – לא פישט, לא הקל, חיסל לחלוטין את הרגולציה, את הביורוקרטיה של יבוא. אפשר לפתוח לכאן אוטוסטרדת יבוא גדולה. זה גם קשור קצת למלחמה.
לא, לא, עשיתם משהו אחר בכלל, בכלל. עשיתם משהו שלא מתקרב לזה בכלל ולכן גם לא עבד, ולכן היינו צריכים לעשות את הכול מחדש. אגב, אתם לא אשמים. בסדר, ניסוי וטעייה. ככה זה, עושים ניסיון. זה לא עבד, הלכנו למשהו יותר אגרסיבי, ואני חושב שגם יותר טוב.
עדיין יש שני דברים שצריך לבחון אותם. האחד, מאוד יכול להיות שבגלל שבמשך הרבה מאוד שנים השוק היה מאוד מאוד לא בריא, נוצרו עיוותים ונוצרו קונגלומרטים מאוד גדולים, גדולים מדי, שיחסמו את היבוא. זאת אומרת, אין בעיה, ליבואן אין רגולציה, אף אחד לא יעצור אותו, אבל הוא לא יצליח לחדור לשוק, הוא לא יקבל מקום על המדפים, אף אחד לא יקנה אותו. מאוד יכול להיות. ועל זה, אתם מכירים, הייתה ועדת סלבין. במלחמה העסק קצת התמסמס. אני מנסה כרגע – לא משנה, אני עושה כמה צעדים כדי לנסות ולראות איך נכון להחזיר את הדבר הזה. אבל מאוד יכול להיות שלא תהיה לנו ברירה, ואני לא אוהב את זה, זה צעד שצריך ביסוס טוב לעשות אותו – בסוף, מה לעשות, אתה פוגע בזכות הקניין של אנשים, מכריח אותם למכור חלק מהמותגים שהם מחזיקים – מאוד יכול להיות שבענפים מסוימים אנחנו נצטרך ללכת לאיזשהו מהלך פירוק כדי ליצור, פעם אחת, שוק שאין בו כמה שחקנים גדולים וחזקים שמחזיקים נתחי שוק גדולים מדי. יש לנו את זה במזון פה בצורה חסרת פרופורציות למה שמקובל במדינות ייחוס, שאנחנו מייחסים את עצמנו אליהן, ב-OECD. נצטרך לפרק – פירוק שאומר שאין פה שחקן גדול שיודע לחנוק, ותחרות עולה ביבוא, שכמובן תאתגר גם את מחירי הייצור המקומי ותצטרך לדחוף את הכול כלפי מטה.
ואמרתי, בזה אני עוד בלמידה, כי אני צריך להיות על קרקע. אני חושב שזה נכון, אני חושב שזה הכרחי, אין ברירה; אני חייב ביסוס מקצועי מספיק חזק כדי להצליח, חוקתית, להרים את הנטל של הפגיעה בזכות הקניין ולחייב נניח את תנובה למכור כמה מ-40 המותגים שהיא מחזיקה. ולא רק היא. זה נכון גם בייצור המקומי וגם אצל יבואנים. אבל יכול להיות ששוב, נעשה מהלך אחד, נקוה שנביא אותו במושב הבא של הכנסת, וניצור את הפירוק הזה.
אבל, ופה אני אומר אבל גדול: בלי מודעות – – –
לא, אמרתי שלושה. שלושה: 1. זה שוק פתוח לאירופה – אין בעיית יבוא. 2. כדי שהיבוא לא ייחסם אולי נצטרך לפרק כמה שחקנים גדולים. הדבר השלישי, תראו, בלי מודעות ציבורית שום דבר לא יעבוד. אני אמרתי את זה כדוגמה – ושאשתי לא תכעס עליי שאני עושה את זה פה על הדוכן: אם אשתי לא תלמד להתמודד עם שבועיים אף עקום של הילדים שלי כשהיא תחליף להם את קורנפלקס תלמה במשהו אחר – ואמרתי לה בצחוק: תדללי, תערבבי בהתחלה ולאט-לאט תדללי את הקורנפלקס הזה, תחליפי. בקיצור, שבועיים-שלושה יהיה קצת פחות טעים, יעקמו את האף, ויתרגלו, לא קרה כלום.
אגב, זה גם מאוד נכון בשוק הפיננסי. נעשתה שורה של רפורמות היום בשוק הפיננסי, יש אשראי חוץ-בנקאי, יש תחרות. אנחנו נעשה עכשיו מהלך משלים – כבר דיברנו על זה, אתם מכירים את זה – נאפשר לחכ"אות, אני מקווה, לתת פיקדונות. ואז גם את האלמנט האחרון שעוד נשאר מהתחרות, נגישות לכסף זול, ניתן לכולם. התוצאה תהיה שיש מגוון מכשירים ואלטרנטיבות בשוק.
אבל אם תהיה דבקות, ואני אומר לכם – אגב, אני רואה בימים האחרונים שורה של יוזמות אזרחיות. וזה בדיוק, אורית: זו לא יוזמה ממשלתית, לא נכון שהממשלה תעשה את זה. אני רואה שורה של יוזמות אזרחיות לחרמות על רשתות שיווק שמייקרות מחירים.
אני מעודד את זה, אני אומר לציבור: אל תצפו – אני אומר לך שהתערבות יתר ממשלתית – – –
אנחנו עושים הרבה, למה את אומרת שלא עושים כלום? בזה שתצעקי עשר פעמים "לא עושים כלום" זה לא יהפוך לאמת. הרי הסברתי שעשינו, עושים ונעשה הרבה, אבל נעשה נכון.
התערבות יתר בשוק מייצרת עיוותים ולא פותרת בעיה. אנחנו נסדיר את השוק כך שהוא יעבוד בצורה הנכונה. ופה אני אומר לציבור – – –
רגע, אבל לא נתתם לי לסיים. אורית, למה את צועקת? אני אעמוד פה על הדוכן ואתן לך להשיב.
תקשיבי, אורית, אורית, שנייה. אנחנו עושים מעשים שלא נעשו אף פעם לפנינו.
רגע, שנייה, אני עושה פאוזה למשהו אחר.
אבל עוד לפני השאלה. חבר הכנסת משה אבוטבול, אני עושה פאוזה – אני צוחק, הוא יושב בכיסא שלו.
אני חדש פה, אני לאט-לאט מתרגל לחזור לפה.
בסדר, חשבתי שאני יכול למשוך פה, לא ידעתי שיש לכם עוד חקיקה.
אני רק אומר, אני לאט-לאט מתרגל לחזור לפה.
אני לא רגיל לצעקות פה. אז אורית, בואי נעשה את זה מתורבת. אני אעמוד, את תשאלי, אני אענה. לא בהתפרצויות, לא בעמידה. אני לא הייתי פה שנתיים, אני לא רגיל לצעקות פה.
בקיצור, התערבות יתר בשוק היא רעה, היא מייצרת עיוותים והיא מקלקלת. אנחנו מסדירים את השוק. עשינו את זה ברפורמה של "מה שטוב לאירופה", אנחנו נעשה את זה, כנראה, גם בפירוקים, ככל שיהיה לי ביסוס מספיק טוב לזה. והדבר השלישי זה מודעות. אנחנו נלך לקמפיין – הינה, את זה כן אנחנו נעשה, כמדינה – בהרבה מאוד כסף ולאורך הרבה מאוד זמן. זה משהו שצריך לעשות אותו שנתיים-שלוש, שמייצר מודעות ציבורית – גם בעולמות הטובין, מזון וכו', וגם בעולמות הפיננסים – לאפשרויות, ובעיקר לצורך שלנו כציבור ללמוד להשוות ולהיות צרכנים טובים.
אני אומר, יוזמות כאלה יש היום כל כך הרבה, בפייסבוק וכו'. כן, מי שמעלה מחירים – אל תקנו אצלו. אני אומר לציבור: רשת שמעלה מחירים – אל תקנו אצלה, תלכו למתחרה. תשוו. תלכו, תגידו: יקר פה, אני לא בא. שימו שלטים: אני לא קונה. אין, אי-אפשר לזרוק את הכול על הממשלה. בסוף זו צרכנות נבונה, שלנו. אני גם צרכן, אני צרכן.
מירב, את אמרת לי קודם שאת רוצה לטחון פה לילות יחד איתי. פתאום אין לך סבלנות לזה שאני מושך זמן?
באמת? באמת? באמת מירב, לא יפה.
אני רק מסכם, אני מסכם. עליות המחירים עכשיו הן לא בגלל המע"מ, הן בגלל ניצול 1 בינואר וניצול ציני של המלחמה. אני אומר לרשתות: אתן מגזימות, והתוצאה תהיה גם שזה יעזור לי לבסס את הצורך לפרק אתכן, את השוק הזה. במובן הזה, זה לא רע לי, התקופה הזאת; אני אקבל הרבה מאוד הצדקות למהלך אגרסיבי שיפרק את השוק ויחלק אותו לשחקנים קטנים במקום שחקנים גדולים. וניצור מודעות ציבורית גדולה, ואנחנו, כממשלה, נסייע מאוד מאוד למודעות הציבורית.
אז זה לא שלי, זה אצלה. היא יכולה להגביל, לא אני.
אני חושב שנכון לאצול את סמכויות רמ"י לשלטון המקומי. לא משנה, יש פה כל מיני מנגנונים שצריך לעשות, אבל חד-משמעית כן.
אני לא מסכים. זה, אמרתי, אני לא חושב שזה בגלל זה.
אה, חבר הכנסת ביטון, איפה היית? מאיפה הגעת פתאום? אה.
ידידי חבר הכנסת מיכאל ביטון, אני אתחיל דווקא מהסוגיה השנייה. באופן עקרוני זה ברור, ואני אגב אמרתי את זה בעצמי כמה וכמה שנים עוד לפני שנכנסתי לתפקיד, שככל שנהיה פחות פופוליסטים ונדע לדייק יותר את האוכלוסיות שזקוקות לסיוע שלנו כמדינה, נוכל לתת להן יותר, בסדר? כל עולם הקצבאות, לא רק קצבאות זקנה, בוא נאמר שלא מנוהל היום מדויק. אבל אני גם רוצה להסביר, כי יש גם אידך גיסא, זה לא סתם. וזה לא קל, בסוף נצטרך להגיד לאוכלוסיות מסוימות: אתם לא צריכים, אתם לא מקבלים, או אתם צריכים פחות. אבל זה ברור שאי-אפשר לתת לכולם את הכול, וככל שנדע יותר לחתוך בסכין חדה מי באמת צריך ומי לא צריך, בין אם על בסיס מבחני הכנסה או רכוש וכו' – זה נכון גם בקצבאות נכות, שבהן במידה רבה יש איזשהו בסיס שהוא לא פונקציה של – אין לך מבחני הכנסה. יכול להיות קשיש מיליונר, יכול להיות נכה מיליונר.
הרבה דברים יכולים להיות, נכון. אלא מה? באופן היסטורי במדינת ישראל מרבית הקצבאות הן קצבאות אוניברסליות, שהן בכוונה לא דיפרנציאליות, כמו שאתה מתאר. זה לא אירוע שעושים אותו בהצעת חוק, אגב הצעת חוק פרטית בקצבה מסוימת. אני הצעתי, חשבתי על זה, להקים איזושהי ועדה ציבורית. עכשיו תראה, גם לא כל הקצבאות אותו דבר. למשל, בקצבאות ביטוח לאומי, שזאת גם קצבת ילדים וגם קצבת זקנה, יש סברה גדולה מאוד שאומרת שאי-אפשר לעשות את מה שאתה עושה, כי זה סוג של ביטוח. זאת אומרת, כל חיי שילמתי ביטוח, עכשיו אתה בא אחרי ש-40 שנה אני משלם לך פרמיה, ואומרים לי: תקשיב, אני נותן לך פחות, כי החלטתי מכאן והלאה – – –
רגע, רגע, אם אתה רוצה להגיד: מי שהיום יתחיל – אני לא רוצה לפתוח את הדיון עכשיו, כי אני – – –
אני רק מסביר. מיכאל, ידידי, אני רק מסביר. ככל שזה תלוי בי – ומן הסתם הצעה כזאת לא תעבור בלי הסכמת שר אוצר – היא לא תעבור. יכול להיות שצריך להקים איזושהי ועדה ציבורית, להגיד לה לשבת על כל הקצבאות – מותר אחת ל- לא יודע מתי – אתה רוצה להגיד 76 שנה, יכול להיות שזה יותר מאוחר, כמובן, דנו בזה – לשים איזושהי ועדה ציבורית רצינית, לתת לה לבחון את זה לפי סוגי הקצבאות, להמליץ המלצות, לעשות על זה דיון מסודר ולקבל החלטה. אבל אי-אפשר לבודד רק את קצבת זקנה. זה נכון בהרבה מאוד קצבאות. מה היה?
טוב, גם פה, ינון, תשמע, זה סוג של דיסוננס שמדברים עליו שנים. אומרים תמיד שלאף אחד במדינה אין אינטרס להוריד את המחירים. הקבלנים מרוויחים הרבה, רמ"י מכניסה הרבה, משרד האוצר מרוויח הרבה מיסים. רק סתם לתקן את זה, משרד האוצר לא מרוויח, כן, זה לא הולך אלינו. המדינה מרוויחה ואחר כך משתמשת בזה. עובדתית זה לא ככה.
אני אומר לך, כולנו עובדים בשקידה ראויה מאוד כדי להוזיל מחירים.
אין אף אחד אצלנו – ואני עושה על זה הרבה מאוד דיונים עם כולם, אג"ת, רשות המיסים – כולם רתומים, מבינים שזה האתגר של מדינת ישראל ורתומים לו.
אני לא רוצה עכשיו להאריך. אני גם אסביר לך למה במקרו-כלכלה בסופו של דבר – אמרתי לך קודם שתחרות מייצרת שני דברים: עוד לפני שהיא מייצרת מחיר נמוך, היא מייצרת פריון גבוה. ופריון גבוה מייצר בסוף גם צמיחה גדולה, שוחק לך את יחס החוב לתוצר ומגדיל לך את הכנסות המדינה. אני מעדיף לקבל את ההכנסה מהיקף פעילות יותר גדול ולא ממחירים יותר גבוהים. ולכן אין סתירה בין הפחתת מחירים לבין הגדלת הכנסות מדינה.
3,395 מילים של בצלאל סמוטריץ'. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.