אדוני היושב-ראש, כבוד שר המשפטים, חבריי חברי הכנסת, בשנים האחרונות אנחנו עדים לעלייה מדאיגה בתביעות ייצוגיות המופנות כלפי עסקים קטנים ומשפחתיים. מדובר במסעדות שכונתיות, בתי קפה מקומיים, מכולות, מספרות, מאפיות, חנויות בגדים קטנות ובעלי מלאכה שעובדים ימים כלילות כדי להתפרנס בכבוד. תחת האיום הבלתי-פוסק של תביעות מסוג זה, עסקים אלה מוצאים את עצמם נאבקים לא רק על הישרדותם אלא גם על עתידם הכלכלי.
במהלך תפקידי נחשפתי לעשרות מקרים שבהם בעלי עסקים נקלעו למצוקה קשה בעקבות תביעות אלו. בפניות רבות שהגיעו אליי מבעלות ובעלי עסקים נחשפת תמונה כואבת: במקום להשקיע בפיתוח העסק, בשיפור השירות וביצירת מקומות עבודה, הם נאלצים להפנות את משאביהם להתמודדות משפטית יקרה ומתישה. גם דירוג האשראי שלהם לפעמים נפגע כאשר יש תביעה על 3, 4 מיליוני שקלים. המתח והלחץ שמלווים את אותם בעלי עסקים אינם רק עניין כלכלי. מדובר באנשים שלעיתים קרובות רואים בעסק שלהם חזות הכול, השקעה במשך שנים של עבודה קשה ומסורה.
חשוב לי להבהיר שאף אחד מאיתנו לא מתנגד לכלי הזה, למוסד הזה של התביעות הייצוגיות. להפך, זהו כלי חשוב וחיוני להגנה על זכויות הציבור. אולם מה שקורה כיום הוא עיוות מטריד של המנגנון הזה, ולא לזה התכוון המחוקק. במקום להגן על נפגעים אמיתיים, התביעות הייצוגיות הפכו למנגנון רווחי בעבור עורכי דין שמחפשים באופן שיטתי כל טעות שולית, כל פגם קטן, כדי לייצר תביעות ענק, לרוב ללא קשר ממשי לפגיעה אמיתית, והאזרח לא נהנה מהתביעה. במקום שהכלי הזה ישמש להבטחת צדק חברתי, הוא הפך לצערנו לתעשיית מתועשת של ציד עסקים.
התוצאה: עסקים קטנים ובינוניים, המהווים את ליבה של הכלכלה הישראלית, הופכים ליעד קל ופגיע. מדוע דווקא הם? משום שאין להם את המשאבים הדרושים להתגונן, ומשום שברוב המקרים הם ייאלצו להתפשר ולשלם, גם כשמדובר בתביעת חסרת בסיס, רק כדי להימנע מעלויות ההליך המשפטי הארוך והיקר.
זו הזדמנות אמיתית לתקן את המצב הקיים ולהבטיח שהעסקים הקטנים והבינוניים, שהם הרבה יותר מסתם גלגלי שיניים בכלכלה, יוכלו להמשיך לפעול ולהתפתח. אלה עסקים שהם הלב הפועם של הקהילות שלנו, מקור לפרנסה, ליצירתיות ולחיבור אנושי. עלינו להבטיח כי העסקים הקטנים והמשפחתיים שנאבקים מדי יום על קיומם, יקבלו את ההגנה שהם ראויים לה. אני מאמין שמדובר בצעד ראשון אך קריטי לשמירה על הלכידות הכלכלית והחברתית של מדינת ישראל.
לסיום, אני פונה לחברי חבר הכנסת אלעזר שטרן. לפני יומיים היו חילופי דברים, ואני חשבתי על זה, וכבר דיברנו בעבר. גם הפעם נזכרתי בתקופת ההתנתקות – או הגירוש, איך שתקראו לזה. אז הייתי יושב בבניינים מול הכנסת, בנייני וולפסון, אצל חברי אבי דורון, שהיה מנכ"ל משרד התקשורת, ימים, וצופה בטלוויזיה בדמעות. הייתי אז בן בית אצלו. רואים את המשפחות שנעקרו, איך הם יוצאים עם הילדים, מהמקום שהם אהבו, ממקום העבודה והלימודים, וכאב לי מאוד. מצד שני ראיתי בתמונות איך רודפים אותך ואת משפחתך ואת ילדיך, וגם זה כאב לי; לא באותה רמת כאב, אבל כאב לי. ואמרתי: ראו איזה איש חזק, יש לו אמונה, הוא ממשיך, הוא לא נכנע. למה רדפו אותך אז, ובמיוחד אותך? בגלל הכיפה שעל ראשך. הכיפה שעל ראשך, זאת הסיבה שכל משפחתך סבלה, ולצערי אתה לא לומד את הלקח. היום אתה תוקף ציבור שלם בגלל האמונה שלו וסוג הכיפה שעל ראשו. אל תשכח – וכנראה שכחת: "שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך".
אבקש לקבל את תמיכתכם בהצעת החוק. כמו כן, אבקש להעבירה לוועדת הכנסת לצורך קביעת ועדה.
516 מילים של ארז מלול. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.