תודה רבה, אדוני היושב-ראש. טוב, הצעת החוק הזו באה בעצם לעגן הוראת שעה שכבר חלה דה פקטו, רק שבמקום להאריך אותה, לטעמי היא צריכה להיות קבועה בחוק, וזה שכל הורה שילדו נפטר יזכה להארכת העבודה עד גיל 70. לפי הממצאים והמחקרים אנחנו רואים שכשהורים שכולים, בין שהילד נפטר חלילה ממחלה ובין שהילד נפטר חלילה בהגנה על מדינת ישראל – בכל מקרה, הורים שכולים זקוקים למקום העבודה שלהם, מכיוון ש-70% מהם, על פי המחקרים, מרגישים שהמשך העבודה נותן להם תחושת משמעות.
66% מרגישים שהמשך העבודה נותן להם סיבה לצאת מהבית, ולמעלה מ-50% מרגישים שהמשך ההעסקה נותן להם מילוי תודעתי ופחות חשיבה על האובדן. אז אני שמחה מאוד לעגן את הוראת השעה הזו כחוק.
ומכאן אני רוצה להמשיך ולדבר על מה שקורע את המדינה, על מה שקורע את העם – – –
מה זה?
אני מסכימה.
אני מסכימה.
מפה אני רוצה להמשיך ולדבר על מה שקורע את העם ועל מה שקורע את המדינה, על התנגשות הטיטנים בין שני מחנות – מחנה אחד, שאני שייכת אליו, הקואליציה, שחש שהמשילות שלו נפגעה וכמעט איננה קיימת, לעומת המאבק המוזר מאוד של השמאל על הדמוקרטיה. ואני אומרת שהמאבק הזה מוזר, מכיוון שבאמת נמאס לנו. נמאס לנו מגלי – אפס כתבי אישום – בהרב מיארה, אישה שהקריירה הקודמת שלה הוגדרה כבינונית ומטה כעורכת דין, שלא נמצאה כשירה על ידי יושב-ראש ועדת האיתור – –
– – ואיכשהו, האישה הזאת דורכת על הפתק של למעלה משניים וחצי מיליון בני אדם בקלפי.
האישה הזו, שלא נבחרה על ידי אף אחת, עומדת כגורם אנטגוניסטי לא מול הממשלה ולא מול נתניהו אלא מול רוב העם.
נמאס לנו מזה שהיא מעולם לא מצאה איזושהי סיבה להוציא כתבי אישום למתפרעים האנרכיסטים שנהגו באלימות במשך שנתיים, ועדיין נוהגים באלימות, בהסתה, באנרכיה, באנדרלמוסיה – אף לא כתב אישום אחד, לעומת עשרות כתבי אישום לימין.
נמאס לנו שכשהיא הייתה היועצת המשפטית של ממשלת השינוי, היא הכשירה באור ירוק דברים מפוקפקים ביותר, כמו מינוי רמטכ"ל במחטף, כמו להשיב מים טריטוריאליים של ישראל בלי אישור של הכנסת. אבל מהרגע שהיא הפכה ליועצת המשפטית של הממשלה הזו, היא פשוט לא מאשרת כלום. עצם העובדה שהשמאל מציב שלטים שלה בחוצות העיר רק מראה עד כמה היא פוליטית.
נמאס לנו מהמעצרים המינהליים והרדיפה של אנשי ימין. כשאומן יוצר וצלם כמו אברהם שפירא מתכנן להוציא סרט שמבקר את השב"כ. הוא פשוט נעלם מעל פני האדמה על ידי השב"כ.
גלעד קריב, שב"כ שרודף בני אדם שמבקרים אותו – זאת לא דמוקרטיה, זה בדיוק ההפך, זה פשיזם.
נמאס לנו מהמעצר של אלי פלדשטיין; נמאס לנו לראות את המשפחות של פלדשטיין – –
– – ושל הנגד יושבות ובוכות על מעצר שהנוח'בות – הנוח'בות – לא קיבלו. האנשים האלה בקשירת עיניים, בעינוי, בלי משפט, בלי כתבי אישום, פשוט נעלמים מעל פני האדמה. זאת לא דמוקרטיה, זה פשיזם. המאבק המוזר שלכם על הדמוקרטיה מאפשר למי שהיו שרי ביטחון ורמטכ"לים לשעבר להדליף באופן חופשי בזמן אמת מהקבינט דברים רגישים מאוד – בתוך מלחמה, רלוונטיים למלחמה – לאוזני האויבים שלנו, בכל רשתות הטלוויזיה.
אבל כשיש נגד מספיק פטריוט שרוצה להעביר לראש הממשלה חומר קריטי על החטופים שהוסתר ממנו, אז הוא נעלם מפני השטח.
והשב"כ, בעידודו של ראש השב"כ, מענה אותו ומעלים אותו. זאת לא דמוקרטיה, זה פשיזם.
נמאס לנו לראות אלופים או תתי-אלופים כמו יניב עשור, ראש אכ"א, האיש היחיד שמעז לבקר את צה"ל מבפנים – מפוטר; נמאס לנו לראות רמטכ"ל שממנה אנשים אך ורק על פי הקונספציה שההיסטוריה הוכיחה עד כמה היא שגויה.
אבל כל אלוף או תת-אלוף או סגן אלוף שבא ואומר שצה"ל צריך להיות יותר התקפי, שבא לבקר את צה"ל מבפנים, פשוט מפוטר.
שר הביטחון, אני קוראת לך לשים עין על הדבר הזה, כי הדבר הזה פשוט חייב להסתיים.
נמאס לנו לראות את שפי פז יושבת בכלא, את אילנה ספורטה יושבת בכלא. שתי הנשים האלה, אחת בת 65, אחת בת מעל 70, ניצולת מחלת הסרטן, יושבות בכלא.
אבל אנשים כמו עופר דורן, תת-אלוף – –
– – סרבן, מגדולי הסרבנים, מבכירי הסרבנים, שיש לו ידע אמיתי בפצצות תאורה, כי הוא היה מנהל לחימה בחיל הים, ויש לו ידע אמיתי ומקצועי באיך מתנהלות פצצות כאלה מול כיווני הרוח, כמעט מפספס את חדר השינה של ראש הממשלה, כמו שעשו אלה שנלחמים למען אותה מטרה בחיזבאללה, אבל מגיע לחצר ביתו. וזה זיקוק וזה מצחיק, וזאת מסיבת הסיום שהם רצו לעשות בקיסריה להפגנות. נמאס לנו מאכיפה בררנית. אכיפה בררנית היא לא דמוקרטיה.
סיקור בררני הוא לא דמוקרטיה. נמאס לנו שאנחנו מואשמים מבוקר עד ערב בזה שאנחנו שונאים את צה"ל, בזה שאנחנו שונאים את השב"כ; אנחנו צה"ל, אנחנו השב"כ. חיילי הפריפריה, חיילי הציונות הדתית, ממלאים את בתי הקברות. אנחנו לא שונאים את הגופים האלה; אנחנו שונאים את הנפוטיזם, אנחנו שונאים את הרדיפה, אנחנו שונאים את הדיכוי. נפוטיזם, רדיפה ודיכוי הם לא דמוקרטיה, הם בדיוק ההפך.
נמאס לנו לקנא במה שקורה בארצות הברית. נמאס לנו לראות את טראמפ עומד ואומר: אני עכשיו מפטר את כל הפקידים, up up, הביתה; נמאס לנו לראות את טראמפ יכול למנות את מי שבא לו לאיזה תפקיד שבא לו, מג'ינגיס חאן ועד הגמד השביעי של שלגייה. כי בארצות הברית הם מבינים את מה שהדמוקרטיה המהותית בישראל לא מצליחה להפנים – את זה שהריבון קדוש; את זה שהקול של העם הוא מעל הכול. הוא פלדה. פלדה. אבל לנו יש את הדמוקרטיה המהותית, ולפיה צריך להחליף את העם. העם סתום, העם מטומטם, העם טועה, העם ישלם. העם נדחק הצידה לטובת הפקידים. שלטון פקידותי זה לא דמוקרטיה, זה בדיוק ההפך.
נמאס לנו לשמוע שנשות הליכוד, שהלכו לקלפי ותמכו בממשלת הליכוד – רצו להפוך את הנשים פה לשפחות; אלו הנשים הכי פמיניסטיות בעולם. נשות הפריפריה מתגברות על תקרות זכוכית פעם אחר פעם. הן רוצות להפוך את כל הנשים לשפחות? נמאס לנו מהשנאה. נמאס לנו מהשקרים. נמאס לנו מהדיכוי. נמאס לי, נמאס לי לבוא לציבור שלי ולהגיד לו: אני לא יכולה למשול. אין משילות. אתם רוקנתם את הממשלה מכוח, וכשרוקנתם את הממשלה מכוח בגלל שאתם נלחמים למען הדמוקרטיה, בעצם דיכאתם את העם שניצח בבחירות.
אני רוצה להציע כאן שהסיפור הולך להשתנות. זה כואב, אני יודעת, הציבור מבוהל, אני יודעת, אבל מדינת ישראל לא יכולה להמשיך לחיות תחת דיכוי אקדמי. כשיושב מרצה בכיר עם תיאוריה של גזענות לבנה – אני מצטערת, אבל אין דרך אחרת – הוא לא פלורליסט, הוא לא דמוקרט; הוא גזען. נמאס לנו מהגזענות הממוסדת במדינת ישראל. נמאס לנו שבאקדמיה נמצא סגל אנטישמי, סגל שונא ציונות – –
– – סגל פרו-פלסטיני.
בוא לוועדה שלי, חבל שפספסת את הוועדה – –
– – היית רואה ממצאים של סגל אקדמי. כשאני אראה לך עכשיו אישה שמכשירה מורים, אומרת למורים שהיא מכשירה: אנחנו נעבוד על ההורים, ההורים טיפשים, ההורים שטופי מוח, אנחנו צריכים להכניס לתוך הכיתות תכנים אקטיביסטיים, אנטי-ציוניים – חבל שלא הגעת, חבר הכנסת סימון דוידסון.
תודה רבה.
1,068 מילים של גלית דיסטל אטבריאן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.