קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני יושב-ראש הכנסת, כנסת נכבדה, אני רוצה להגיד, קודם כול, תודה לכל מי שהצטרף להצעת החוק הזו – לחבריי קארין אלהרר, יפעת שאשא ביטון, שהייתה חברת כנסת, ליצחק קרויזר, יצחק פינדרוס, לחנוך דב מלביצקי, לעאידה תומא סלימאן, לארז מלול, למתן כהנא ויוליה מלינובסקי. כולם פנו כאחד ליושב-ראש ועדת החוקה שמחה רוטמן כדי להפוך את החוק לחוק מטעם הוועדה בגלל ההסכמה הרחבה. אני לא אאריך במילים, כי אני חושבת שיו"ר הוועדה באמת הסביר למה כדאי לעשות את התיקון הזה. אני אומר כמה נקודות, ואת שאר הזמן אני אקדיש למשהו אחר.
זה חוק רע. אין לו אח ורע בעולם. לא היינו כאן אור לגויים. לא הועיל ליציבות פוליטית. טוב שיסתלק מספר החוקים, ובאמת אני שמחה שהצלחתי להיות בין היוזמים של החקיקה החוקתית הזו, בהסכמה רחבה, שעליה חתומים כאמור כולם. אני מאוד מקווה שאפשר יהיה להמשיך ולקדם אותה.
אני רוצה לנצל את הזמן שיש לי, ואפילו אם אני טיפה אגלוש, אדוני היו"ר, אני אשמח ככה שתוכל לאפשר לי, כדי להקריא מתוך "שפת אם", שזו אסופה בעת מלחמה של אימהות של לוחמים, שמנסות להביע את קולן בימים כל כך קשים, בימים כל כך מורכבים. אני שייכת לקהילה הזו, ואשמח, דרך הדברים שכתבה הדס לייבוביץ', "מה את מגזימה" – להקריא רק קטע קטן שאולי יכול לבטא את הקול שלי ועוד אימהות רבות רבות רבות שלא ישנות בלילות.
"שני ימים ועוד חצי של נשימה. שלושה לילות שלמים של שינה. ילד אחד שלם הגיע הביתה, ורק כשראיתי אותו הבנתי שלא כל הזמן היה מובן לי מאליו שיחזור. שלם או בכלל. ההודעה הרשמית על כוחותינו שחצו את הגבול הגיעה ב-01:00, ומייד אחריה צנחתי אני לשינה שכמותה לא ידעתי חודשים או שנים, תלוי מה סופרים. שינה עמוקה ורכה בלי כדורים, בלי אוזן אחת פקוחה ובלי לשמוע את מאות ההודעות בקבוצה שמצאתי בבוקר על השידה שלידי. שינה בלי לחלום חלומות בלהה, בלי להתעורר חמש פעמים בלילה ובלי לשכב ערה וחושבת. שינה שהגוף כן מוצא את התנוחה הנוחה בלי להתכווץ ולהתהפך ולהסתובב שוב ושוב. שינה כמו של ילדים, שפשוט נרדמים וקמים בבוקר. כזו שינה.
"הגוף ידע להרפות אל תוכה, הוא ידע שהחייל שלי קיים בעולם הזה, ידע שהוא בטוח ושעוד מעט, עוד קצת, ייפתחו אליי שתי ידיים רחבות לחיבוק גדול, והפה שלו ימלמל אל תוך הדמעות שלי – 'מה את מגזימה? הכול טוב'.
"את כל זה הגוף ידע גם אם אני עוד לא.
"לא הכרתי את האישה שהייתי בסוף השבוע שבו חזר, לא זכרתי שהיא קיימת.
"האישה הזו לא שמעה חדשות, רק מוזיקה, היא הייתה מלאת אנרגיות וגם זזה עם המנגינות, היא צחקה בקול גדול, אולי בהגזמה, היא בישלה בלי סוף ואכלה עם תיאבון, היא שמה לב לפרטים, בהתה בבן שלה שחזר וגם באחיו ובאחותו עד שביקשו די, רצתה לצרוב את היש הזה בכל מאודה, היא אפילו הצליחה כמעט ולא לחשוב על החטופים. או על האימהות שלהם.
"היא הייתה בכאן ועכשיו, לא שם ולא אחר כך.
"והיה איזה רגע אחד שהאישה הזו חשבה לעצמה – אה, אז ככה מרגישות נשים שהולכות בעולם לידי? יש מציאות מקבילה שבה ככה אפשר להרגיש? למשל, לנשום ממש עד הקצה? כן, זה אפשר, הינה, ככה. ובאותה נשימה היא ידעה גם, שזו אפשרות זמנית שתיגמר לה עוד מעט. אפשרות שקיבלה בהשאלה מהצבא ליומיים ועוד חצי. הצצה לחיים של אחרים, מתנה לזמן מוגבל עם התחייבות לא כתובה להחזיר לשולח.
"זה כאב אולי יותר מקודם, הידיעה.
"זו אני שהחזרתי לשולח. התעקשתי להסיע אותו לא להסעה אלא ליעד עצמו, ליעד המסוכן שבו טילים נופלים כמעט בלי התראה, לשם הסעתי אותו. הפחד משעה אחת פחות איתו גבר על כל פחד אחר. רציתי להחזיק בשתי ידיים את הזמן היקר, לא לתת לו לנזול כמו שהוא יודע.
"באוטו יש זמן מזוקק, נקי מהפרעות, אין לאן ללכת. והוא דיבר בנסיעה הזו יותר משדיבר בכל הסופ"ש. סיפר על שדרות, על בארי, על עזה.
"הקשבתי והרגשתי איך הנשימה אט-אט נסגרת לי חזרה, הגוף סימן שנגמר הזמן, תמה הפסקת האש שלי.
"הורדתי אותו בכפר הנופש באשקלון, ליד הים.
"גם הפעם לא האמנתי שאני נותנת לו ללכת, ובכל זאת, רק אלוהים יודע איך, שחררתי בסוף את החיבוק.
אני מאחלת הצלחה לכל לוחמינו והלוחמות שלנו, בכל מקום שתהיו. תצליחו במשימותיכם ותחזרו הביתה בשלום. תודה.
664 מילים של אפרת רייטן מרום. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.