קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה, כבוד היושב-ראש. כנראה זה הפך לספורט לאומי לעלות על הדוכן הזה ולהטיף לנו מוסר. לספר לנו – בגישה אנושית לגמרי מדברים על הילדים של עזה ועל מי שמסית אותם. אז אני רוצה להזכיר לכולם: מעל 12,000 ילדים נהרגו מתחילת המלחמה הזו בעזה, והרבה יותר אלפים של ילדים קטועי רגל, קטועי רגליים, גפיים, ילדים שאיבדו את כל מה שנקרא ילדות ותמימות. ילדים שראו את כל המשפחה שלהם תחת ההריסות, מתים; ילדים שיגדלו בלי אבא, בלי אימא, בלי אף אחד. מעל להריסות ועפר מנסים ללקט את האוכל שלהם. אלה הם ילדי עזה, דור העתיד.
מישהו צריך להסית אותם? מישהו צריך ללמד אותם איך ירגישו כלפי ישראל? כלפי הצבא? תאמינו לי, אין צורך. עשיתם עבודה טובה בלהסית את הדור החדש נגד כל מה שחולל להם בחודשים האחרונים, בשנה הנוראית הזו. צעקו באולם לפני רבע שעה: ילד זה ילד זה ילד. משפט שצעקתי בתחילת המלחמה ואמרתי: ילד זה ילד זה ילד, אם הוא בעוטף עזה או בעזה. אבל כנראה הילדות שמורה רק לילדי היהודים. כנראה החמלה שמורה רק לשם.
אז הינה, אני אומרת לכם: כואב לי הלב על כל ילד. אני לא מסתכלת מי ילד אותו, אני מסתכלת עליו כילד. אני מסתכלת על איזה עתיד יהיה לו. אפרופו עתיד ואפרופו טהרנות ואנושיות, מה שכתבו על ההרג של מיכאיל סמארה, של ארג'ואן מנאע ושל חסן סואעד, שנהרגו במג'ד אל-כרום ובכפר יאסיף, ועל כל פגיעה שמתחוללת נגד האוכלוסייה הערבית בגלל הטילים, ורובם טילי היירוט – זו הייתה טהרנות? זו הייתה אנושיות? למה אתם לא קמים ואומרים את זה? למה לא מדברים על הגזענות, על ההסתכלות עלינו לא כבני אדם ועל זה שמי שמת מאיתנו זה משהו משמח?
אל תטיפו לנו מוסר. אנחנו כאבנו על החטופים, כאבנו על החללים, אבל אל תגידו לנו שאכפת לכם. שר החינוך יושב לו ולא חושב אפילו על הילדים שלנו, על הנכדים שלי שלא יכולים להגיע לבית ספר והם צריכים לשבת בצל האזעקות ללמוד. כל שר בממשלה הזו הוא פושע כלפינו כאוכלוסייה ערבית.
שבוע אני עושה סיורים ושומעת על מחסור במקומות מוגנים בכפרים הערביים – –
347 מילים של עאידה תומא סלימאן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.