שלי טל מירון.
תודה לך, יושב-ראש ועדת החינוך. תודה רבה, אדוני היושב בראש. אדוני השר, חבריי חברי הכנסת, קודם כול, נתחיל – אני מקווה שהשר בן צור ישוב למליאה, כי אני רוצה שהוא יקשיב לדברים שלי והוא מתכוון להשיב עליהם, ועד שהוא לא ישיב עליהם, אני לא אקבל החלטה סופית לגבי החוק.
מה נמסר?
אז אני ביקשתי שאני אציג והוא ישיב.
אני אמרתי לו שאני רוצה להציג את החוק ואני רוצה יקשיב, שהוא ישיב על החוק. אני רוצה שהוא יהיה כאן כשמדברים על החוק.
מתי הוא אמור לחזור?
טוב, אני אחליט את החלטותיי.
בואו נתחיל. קודם כול – – –
אני לא עושה לכם תרגילים, זה לא ה-issue. אני רציתי שהוא יהיה פה – – –
חברת הכנסת גוטליב, אני לא באתי לשחק משחקים. החוק הזה חשוב. תכף תקשיבי על מה הוא מדבר ואת תביני לעומק למה אתם צריכים להצביע בעד החוק הזה, אוקיי?
בואו נתחיל. היום הוא היום ה-285 למלחמה. לפני הכול, אני רוצה להזכיר לכולנו שיש 120 חטופות וחטופים ואנחנו צריכים לעשות הכול, אבל הכול, אבל הכול, כדי להחזיר אותם הביתה. כולנו חזינו אתמול במראות הקשים, ראינו את הורי התצפיתניות במסיבת העיתונאים. לא יכולנו שלא להצטמרר מאביה של לירי אלבג והצורה שהוא הגיב במסיבת העיתונאים. אז לפני הכול, אני קוראת שוב להשבת החטופים.
בואו נדבר רגע על השתלשלות העניינים ומה היה עם החוק הזה, חברת הכנסת גוטליב. ב-19 ביוני אני העליתי פה להצבעה חוק שלי בנושא המילואימניקים ומשפחותיהם, בנושא נקודות זכות לנשות המילואים. זו הייתה הצעת חוק שלי, לבד, וההצעה נפלה פה במליאה. כעסתי מאוד באותו היום, כי זה חוק בשביל המילואימניקים שלנו. זה חוק מצוין, זה חוק שהיה מיטיב איתם ועם משפחותיהם, והחוק נפל.
החוק הזה שאנחנו מדברים עליו עכשיו הונח ב-15 בינואר. מה זה בעצם החוק שהצעתי? מדובר על חיילים שהשתחררו מהצבא, ילדים בני 21 ו-20, שהתחילו עבודה מועדפת ואז קראו להם למילואים במלחמה. מה באתי וביקשתי? אמרתי: אוקיי, הילדודס האלה שרק השתחררו מהצבא והתחילו עבודה מועדפת, נקראו לשירות מילואים ממש סמוך לסיום השירות שלהם. באתי ואמרתי: את תקופת המילואים תחשיבו להם כעבודה מועדפת, רק תספרו להם את הפז"ם הזה. בסוף בסוף, מדובר בעבודה מועדפת, ב-11,000 שקלים, שזה יכול לכסות שנת לימודים באוניברסיטה, לצורך העניין. הילדים האלה חזרו לצבא מהר מאוד כמילואימניקים, החיים שלהם נדחו, הכול התגלגל והשתנה להם בחיים, וכל מה שאני אומרת זה שתספרו להם את הפז"ם של המילואים כדי שיקבלו את המענק הזה, וכשישתחררו מהמילואים, בעזרת השם, הם יוכלו להתקדם עם החיים שלהם, הילדים האלה. זה כל מה שביקשתי.
ואז, ב-23 ביוני, החוק עלה לוועדת שרים לחקיקה. בוועדה הזאת הם החליטו לדחות אותו בכמה שבועות. אמרתי: אוקיי, אני זורמת עם הקואליציה והממשלה, לא אעלה אותו להצבעה, אתן הזדמנות לקדם את החוק. בשבוע שעבר החוק עלה שוב – – –
אני אמרתי, אני ביקשתי שהשר בן צור יבוא לפה להקשיב לדברים שלי.
אני ממש לא מאיימת ולא משחקת משחקים.
תמשיכי להציג את החוק. את אמרת את זה בבירור ושמעתי מה אמרת.
בבקשה, תמשיכי.
בשבוע שעבר החוק שלי עלה שוב לוועדת שרים לחקיקה. בפעם הזאת אמרתי להם: אוקיי, זה היה אמור לעלות במליאה עוד הפעם. דיברתי באופן אישי. אגב, הצעת החוק הזאת – יחד עם חבר הכנסת ביטן, שלא נתבלבל; יש חבר קואליציה יחד איתי בחוק הזה, הוא לא רק על שמי. חבר הכנסת ביטן ניסה לעזור לי לקדם את החוק. הלכנו לדבר עם שר האוצר, ושר האוצר אמר: אני אעשה שיעורי בית, אני אחזור עם תשובות. אגב, שר המשפטים, שתמך בחוק, אמר לי: אני אדאג להעלות אותו לוועדת שרים לחקיקה מתי שצריך, כי זה חוק חשוב ונכון וטוב. ושר האוצר אמר: נבדוק, נראה. רדפנו אחריו, ניסינו לקבוע איתו, ניסינו לקבל תשובות – כלום, נאדה, שום דבר.
השבוע שוב עלה החוק לוועדת שרים לחקיקה. שימו לב כמה הזדמנויות נתתי לחוק שמדבר על חיילי המילואים שלנו, הצעירים, הקטנטנים, בני ה-21 ו-20, הילדודס שרק סיימו שירות חובה, והינה, עוד פעם אין תשובות על שום דבר. אתם יודעים, יש דברים שאני יכולה להבין אותם, אבל את זה אני לא יכולה להבין. הקשבתי לחברת הכנסת דבי ביטון, הסתכלתי, העמקתי בחוק של חבר הכנסת גלעד קריב. בסוף בסוף זה לא חוק אופוזיציה–קואליציה, זה חוק לחיילי מילואים שלנו. באמת, הבטן מתהפכת. אני עומדת פה ואני מתפוצצת. מתפוצצת. איך תפילו לי חוק שני לחיילי המילואים שלנו? איך? איך תסתכלו להם בעיניים? אני לא מצליחה להבין – חוק שבא לעזור לחיילי המילואים.
מה זה קשור לקואליציה–אופוזיציה? שמתי את החוק עם חבר כנסת מהקואליציה. איך אתם מסוגלים להרים את היד שלכם? אבל אפשר לחשוב, הרי אם זה יעבור בקריאה טרומית, עבר החוק? הרי יהיו דיונים בוועדות, המושב מסתיים עוד רגע, אז מה כל כך כואב? אין כאבי בטן? לא אכפת לנו מחיילי המילואים? אני לא מצליחה להבין את הלך המחשבה. נתתי את כל ההזדמנויות, הלכתי לשר האוצר, דיברתי עם שר המשפטים, אנחנו מול המשרדים מנסים לקדם. איך, איך, איך מגיעים למצב הזה?
המדינה אמרה לילדים האלה: אנחנו נעצור לכם את העבודה המועדפת, ניקח אתכם למשימה הכי חשובה במדינת ישראל כרגע, שזה שירות מילואים, והמדינה יורקת להם בפרצוף בחזרה. למה? למה, למה, למה לא להעביר את החוק הזה? למה? איזה תשובה יכולה להיות? הרי זה גם כסף צבוע, זה כסף שהחיילים האלה יקבלו ממילא כשהם יסיימו את העבודה המועדפת. זה כסף קיים.
בקיצור, להבנתי, השר בן צור, כשהוא היה במליאה, הקשיב לשני החוקים ואמר שהוא מוכן לעשות ועדה מיוחדת לדון בכל הנושאים של עבודה מועדפת. הייתי רוצה שהשר בן צור ישיב, ויבוא ויתחייב, ויגיד: כן, אני הולך לעשות את הוועדה. אני רוצה לקבל התחייבות. למה? כי לי נמאס שמורחים אותי. וכשמורחים אותי, מורחים את הציבור. בסוף אני מחוקקת – – –
רגע. אני מחוקקת ויש לי אחריות לציבור לפני הכול. ונתתי שלוש הזדמנויות, אז כמה אפשר למרוח אותך? כמה? כל מה שביקשתי זה שהשר בן צור ישב פה ויקשיב לדברים שלי על החוק וישיב לי.
סליחה, אבל זה לא ביני לבינו באופן אישי.
לא, זה לא אישי.
חברת הכנסת גוטליב.
כן, אבל אני רוצה לדעת שזה יקרה גם עם החוק שלי.
אני רוצה שזה יקרה עם החוק שלי, ואני כבר קיבלתי הבטחות שידברו ויבדקו ויעשו, ולא קרה שום דבר.
זה מביש?
זה מביש שאתם תפילו את החוק הזה, זה מה שמביש. איך את משתמשת במילים האלה?
זה מביש כשאתם מפילים חוקים על מילואימניקים.
זה מביש אותי שאת עומדת פה ואומרת שחוק למען המילואימניקים שלנו זה מביש.
אני נלחמת למענם.
למי אני נלחמת? אני צריכה את הקרדיט?
אני אמרתי גם לשר המשפטים, ואמרתי לשר האוצר: קחו את זה, זה לא קשור אליי.
אני לא ה-issue, תעשו חקיקה ממשלתית, תביאו את זה כהוראת שעה, תעשו מה שאתם רוצים, תביאו את זה מטעמכם. זה לא קרה.
אז אל תגידי לי "מביש". מביש זה להצביע נגד החוק הזה. תודה רבה.
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חבריי חברי הכנסת, אני רוצה – – –
חברת הכנסת גוטליב, ממש אודה לך אם תיתני לי להשיב בשקט.
תודה רבה. קודם כול, אני רוצה לפנות אליך, אדוני השר. אני מודה לך שחזרת. כנראה הייתה בינינו באמת אי-הבנה, כי אני חשבתי שאתה תהיה כאן כשאני מדברת, והיה לי חשוב מאוד שתשמע את הדברים שלי. זה חוק שאני מאמינה בו, זה חוק שאני דבקה בו. כמילואימניקית לשעבר, כמי ששירתה בצבא מעל שש שנים, זה באמת חשוב לי, והיה חשוב לי שתשמע את השיקולים ואת הטיעונים שלי, כי זה חוק שבאמת מתגלגל כבר הרבה מאוד זמן, והיה חשוב לי לשמוע ממך שאתה באמת מתחייב לעסוק בזה, גם בחוק שלי, כמו גם של חבריי חברי הכנסת האחרים.
אז קודם כול, אני מודה לך על ההתייחסות ואני מקבלת את הצעתך. אני רק רוצה להגיד: זה צריך להיות בדמו של כל אחד ואחד מאיתנו לפעול למען חיילי המילואים, בטח בעת הזו. אני יודעת שאנחנו בעוד שבוע מסיימים פה את הכנס ויוצאים, לצערי הרב מאוד, לפגרה שלא צריכה לקרות, אבל הכנסת תמשיך לעבוד בפורמט הוועדות. אני ממש מבקשת, מבקשת, שלא נתמהמה עם הכינוס של הוועדה המיוחדת שאתה רוצה לכנס. אני מבקשת להיות מעורבת בזה ולהבין על מה אתם – – –
אלא?
בסדר גמור, בסדר גמור. אנחנו נשמח להבין את התהליך ולדעת מה קורה תוך כדי התהליך, כי בסוף זו המהות.
אני שמחה מאוד לשמוע, כי חשוב לי שזה יהיה קואליציה ואופוזיציה כאחד. חיילי המילואים הם של כולנו, ואף אחד לא שואל אותם בצו באיזה צד של המפה הם, כמו המחבלים שלא שאלו אף אחד.
אני מברכת אותך מאוד על זה. זאת עבודה חשובה וזה מה שצריך להיעשות. לכן אני מאפשרת ומקבלת את הצעתך, ואני מקווה שנקדם את זה במהירות האפשרית, כי כרגע, כרגע, יש חיילי מילואים שיזדקקו לדבר הזה. תודה רבה לך.
1,338 מילים של שלי טל מירון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.