דברים לזכרו של חבר הכנסת לשעבר משה ל' מרון

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

כבוד יושב-ראש הכנסת, אדוני, חברות וחברי כנסת נכבדים, אני מנצל את הבמה הזאת, אדוני היושב-ראש, כמצוותך, כדי לשאת דברים לזכרו של משה מרון. כמו שאמר קודמי, נולד בחודש מרץ 1926 בעיר קניגסברג שבגרמניה, ותכף אני אגיד כמה מילים. אבל הוא סיפר שהוא גדל בבית יהודי עם זיקה קלה לדת, למסורת: בחג החנוכה, למשל, היו מדליקים חנוכייה אך לצידה אשוח קטן מקושט כמנהגי הגויים. מי שמכיר את ההיסטוריה של רפובליקת ויימאר – ב-1918 הוקמה רפובליקת ויימאר, שהייתה בעצם אותה גרמניה, אבל מ-1918 עד 1933 קראו לגרמניה רפובליקת ויימאר – ובאמת רוב הקהילות היהודיות היו קהילות שחלקן קראו לעצמן גרמנים בני דת משה. והוא מספר שהוא גדל במין בית כזה שהלכו לבית הכנסת אבל גם נסעו ברכב של הדודה.

מה שאני רוצה להוסיף לדברים של קודמי שנשא דברים לזכרו, חברי מיש עתיד – מספר זכרו לברכה חבר הכנסת מרון, שגדל ברפובליקת ויימאר, שהוא למד בבית ספר שקראו לו על שמו של פרידריך אברט – אגב, פרידריך אברט היה הנשיא הראשון של רפובליקת ויימאר – ובאחד הימים הוא מגיע לבית הספר, והחליפו את שם בית הספר מ"פרידריך אברט", לא להאמין, ל"אדולף היטלר", זה היה שמו של בית הספר. הוא סיפר שזה נראה לו מוזר, אבל הוא לא כל כך התעסק. אז עדיין לא הבינו ששבע שנים אחרי זה יעלה הצורר האיום והנורא. בכל אופן, אחד הסיפורים – כמו שאמר גדעון סער, הוא למד משפטים והתקדם והיה פוליטיקאי, אבל הסיפור שאנחנו צריכים לזכור מאנשים, מכל איש ובמיוחד מפעילי ציבור כאלה, זה הסיפור של הסקאד שנפל על ביתו. אדוני היושב-ראש, שער בנפשך שמישהו מאיתנו, חס ושלום, היה מקבל טיל על ביתו, והוא לא מחפש לא את הטלוויזיה ולא דואג לשלום המקרר ולא דואג לשלום הרהיטים, אלא אומר לאשתו: חייבים לעלות להריסות של הבית ולבדוק אם הדגל נותר על כנו. והוא מספר מה גדולה הייתה שמחתו שבתוך כל הכאוס הזה וכל ההריסות הוא רואה שהדגל נשאר שלם, והוא אומר: זאת הייתה נחמתי הגדולה. ולימים הוא היה איש ציבור, כמו שגדעון אמר.

אני, בשם כל חברי הכנסת, בשמך, כמובן, אדוני היושב-ראש – אנחנו מרכינים ראש, וחשוב להביא הנה לכנסת, כמנהגך, מה שאתה עושה, שאנחנו עולים לכאן וזוכרים את האנשים הטובים שהיו כאן. תודה רבה.