כן, יש לי עשר דקות. אדוני היושב-בראש, חבריי חברי הכנסת, את מה שאני עומד להקריא כתבה אורלי זוהר, שנמצאת כאן איתנו ביציע העיתונאים. כל מה שאני עומד להגיד זה בשמה, גם כשאני מדבר בלשון נקבה זה בשמה של אורלי. תכף אורלי תציג את עצמה בדברים. "כל אלמנה ויתום לא תענון. אם ענה תענה אֹתו, כי אם צעֹק יצעק אלי שמֹע אשמע צעקתו". ראשית, אני מודה לכם שאתם שומעים את דבריי, מודה לכל מי שמלווה וליווה אותי במאבק של עשר שנים קשות ביותר, המאבק שלי להכרה, כבוד, פיצוי וזכויות ליתומי צה"ל וכוחות הביטחון. תודה על הדלת הפתוחה שתמיד ניתנה לי בצה"ל, משרד הביטחון וכאן בכנסת ישראל. שמי אורלי זוהר – אורלי כאן – איבדתי את אמיר שלי, אהוב ליבי, שהיה מ"פ בפלחה"ן מילואים בחטיבה 5, ונהרג בפעילות מבצעית – אפשר שם שקט ביציע? אנחנו פה – – –
טטיאנה, טטיאנה.
אני חוזר, בשמה של אורלי: שמי אורלי זוהר, איבדת את אמיר שלי, אהוב ליבי, שהיה מ"פ בפלח"הן מילואים בחטיבה 5, ונהרג בפעילות מבצעית. גם היום הותרו לפרסום שמותיהם של עוד שלושה חללי צה"ל. אני כואבת כל אחד מהנופלים והמשפחות כאילו פעם אחר פעם דופקים לי בדלת מחדש.
לפני עשר שנים, כאשר הגעתי למקום שלא יכול לכאוב, לראות ולשמוע יותר את סיפורי יתומי החללים בגילים השונים, עמדתי כאן מחוץ לכנסת ביום הזיכרון, בערב שירי לוחמים, עם שלטים קורעי לב. במקום להיות בטקס האישי שלי בטיילת ארמון הנציב, שם ניהל בחייו אמיר שלי את המינהל הקהילתי של החברה למתנ"סים, עמדתי כאן כדי לזעוק את זעקתם של היתומים. נותרתי אז, בשנת 2000, אימא צעירה, אלמנה עם שלושה יתומים קטנטנים. אסף, שהיה אז בן שבע, סירב לקום בבוקר לרוע הגזרה. אלון ותמר היו בני ארבע. לילה-לילה הם היו צועקים בלילות "אבא, בוא", וקרעו את ליבי. אמיר שלי לא הגיע לגן ליום ההולדת של הבן, הוא נהרג יום לפני. יום ההולדת נחגג במהלך השבעה.
את אמיר הכרתי כאשר שירתנו בחיל ההנדסה הקרבית, צעירים ויפים. יחד בנינו קן אוהבים עם חלומות לעתיד משותף וגידול ילדים בצוותא. הייתה בינינו חברות ונאמנות גדולה, וכך גם זכו ילדינו, עד לאסון הכבד שעברנו. לאחר האסון המשכתי בכל הכוח לעשות הכי טוב שיכולתי עבור הילדים שלנו, לאור הזיכרונות היפים שהיו לנו ביחד.
כיום אני מטפלת באומנויות, פסיכותרפיסטית ובוגרת המסלול לפסיכותרפיה ממוקדת טראומה בנט"ל. אני עובדת עם נוער בסיכון ומלווה משפחות פגועות, ובמקביל מטפלת בילדים שחוו אובדנים ופיגועי טרור. אני נמצאת לאורך השנים בהמון בתים ומלווה יתומים בוגרים רבים. אימצתי אלינו יתום שהוצא מביתו, והוא כמו ילד שלי לכל דבר ועניין.
ישנם סיפורים רבים מאוד של יתומים בוגרים. כולם, כל היתומים, נפגעו ברמה כזו או אחרת, וכל חייהם נצבעו בטראומה הקשה שפקדה את חייהם, והותירה אותנו, האלמנות הצעירות, שחוות פוסט-טראומה ומגדלות ילדים קטנים, שגדלים בתוך השבר הגדול והידיעה המרה שאבא שלהם יצא לשרת את המדינה ולא שב לאהובתו ולילדים היקרים לו מכול. חלק מהיתומים הוצאו למסגרות חוץ-ביתיות, חלקם הופרדו מאימם בשל מצבה ואי-יכולתה להחזיק את הבית לאחר שבר כזה.
פגשתי יתומים ברחובות, יתומים שנפלו לזנות וסמים, ילדים גדולים וקטנים שחייהם התגלגלו עד לגיל מבוגר, והכדור, ככדור שלג, מתגלגל ומתגלגל. פגשתי חוקים, חוקים. חוק משפחות שכולות, שנכתב על ידי דוד בן-גוריון בשנות החמישים – חוק מנותק שלא נותן מענה ראוי ליתומים. החוק, כאמור, נכתב בשנות החמישים, חוק שאף אחד לא חשב לפתוח, לבדוק, לשנות, לאורך כל השנים הללו, כשמצטרפים למעגל השכול יתומים רבים. בחוק הקיים יתמות מסתיימת בגיל 21. בגיל 21 היתומים צריכים לצאת לדרכם ולהתמודד עם החיים שבדרך לבד, ללא תמיכה.
חללים רבים הם אבות לילדים. לא יכולתי להשלים עם העובדה שדווקא היתומים הם אלו שנשארו מאחור על ידי המדינה, ששלחה את אבא שלהם להילחם. רבים מהאבות חזרו בארון קבורה וחלקם חזרו פצועים והלומי קרב, מתו או התאבדו במהלך השנים והותירו אלמנות ויתומים אחרי שנים קשות מאוד. אובדן אבא בגיל צעיר ופתאומי משנה את הבית כולו.
לאורך השנים ניסינו לתת מענה ראוי ליתומים. התחלנו בוועדה בתוך צה"ל, המשכנו לוועדת רובינשטיין והגענו עד הלום. אני מאמינה בהכרה מלאה ביתום למשך כל ימי חייו – הכרה, כבוד, פיצוי והשוואת זכויות. יתומים ראויים להכרה מלאה, זכויות, טיפול, וכמובן – שיקום במידת הצורך. הם איבדו את כל עולמם, הם איבדו את האבא האהוב והיקר שהיה עוגן, ביטחון ומורה דרך בחיים שלהם. שכל אחד מאיתנו יחשוב מה זה מעורר בו.
המדינה חייבת לאבות שמסרו את חייהם וחייבת לנו, האימהות, שניסינו לעשות הכול אך הדרך הייתה קשה ביותר, ועדיין לא תמיד יכולנו להיות שם בשביל ילדינו היתומים. המדינה מחויבת למי שהולך קדימה ומשלם בחייו, במסירות, ערכים, ציונות, רעות ואהבת העם והארץ.
אסיים בשיר: "במקום שאליו אני הולך / היו רבים כבר לפניי. / השאירו שביל, השאירו עץ,/ השאירו אבן לרגליי. / ומה אני אשאיר אחריי, / האם אשאיר איזה דבר?" יורם טהרלב כתב את השיר בפרוץ מלחמת יום הכיפורים. הם הותירו לנו יתומים. אנחנו מחויבים לשנות את העוול ההיסטורי שנעשה כאן יותר מדי שנים. תודה.
תודה בשם אורלי, תודה בשמנו. אני רוצה להגיד פה לאבי דיכטר, נציג הממשלה – באמת להודות לשר הביטחון על ההצטרפות של משרד הביטחון בהצעת חוק ממשלתית שסוף-סוף באמת נוגעת בעוולה שפתוחה מאז קום המדינה בעצם. ובאמת יש הסבר היסטורי פשוט לעובדה הזו, כי באמת, כשהחוק הזה נחקק היו בעיקר הורים שכולים, בקושי היו אלמנות וכמעט לא היו יתומים. אבל לאורך השנים לצערנו נוספו הרבה אלמנות, נוספו הרבה יתומים, ובאמת צריך לטפל גם באוכלוסייה הזו.
אני מודה גם לצביקה פוגל, שמייד יעלה להצעת חוק נוספת אחריי, אני מודה גם למשה סעדה. החוקים האלה, בעזרת השם, יצטרפו לחקיקה הממשלתית. ויחד עם משרד הביטחון – שאורלי עצמה הודתה להם כאן, נצליח לתקן משהו שדורש תיקון כבר הרבה הרבה מאוד שנים. תודה.
884 מילים של מתן כהנא. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.