קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושב-ראש, השר, חבריי הנכבדים, כבר רבות דובר על המאורסות, על אותן נשים צעירות ומדהימות שאהובי ליבן קשרו איתן קשרו קשר של אהבה. קשר של חיבור לנצח נפל בקרב, ואין להן כל מעמד על פי חוק. מדינת ישראל לא מכירה בהן. אהוב ליבן הציע להן נישואים, או אולי להפך. הרשתות היו מלאות בתמונות: תמונה כזו עם טבעת כזו, עם שמחה ואושר וכל כך הרבה אופטימיות. במקרים מסוימים אפילו הוזמן אולם והוזמנה תזמורת ואף נשכרה דירה, ובסופו של דבר הן נותרו לבדן עם חור ענק בנשמה ובלב.
נעמה, הלל, נועה, רביד, שירה, יוענה – ולצערי הרב יש עוד שמות – אין לנו יכולת להחזיר לכן את בחירי ליבכן. אין לנו. הלוואי שהייתה. אבל יש לנו יכולת לסייע ולו במעט, לתת לכן הכרה – –
– – לתת לכן הכרה ראשית לכול, וגם זה משהו ענק, ואחר כך – –
– – ואחר כך מעטפת, גם כספית וגם נפשית ורגשית; לתת תמיכה שתחפה ולו במעט על התמיכה שהלכה ללא חזור.
אני מתפללת בכל ליבי שתצליחו להשתקם, תצליחו לשים את הכאב הנורא הזה, את המחסור הענק הזה, את החוסר, שלעולם לא ייעלם, במקום של כבוד בתוך ליבכן, ותצליחו להמשיך הלאה בחיים כפי שאהוביכן היו רוצים שתעשו. הלוואי, הלוואי שתצליחו למצוא נחמה, תצליחו למצוא בן זוג חדש, להקים איתו בית בישראל, ללדת ילדים, והכול, אני יודעת, הכול מבלי לאבד את מקומו של אהוב ליבכן. התפילה הזו שאני מתפללת, ואני בטוחה שכל יושבי הבית שותפים איתי לתפילה הזו, איננה מורידה מחובתנו כמדינה לתת לכן הכרה ולתת לכן ליווי ותמיכה.
אני רוצה להודות בכל ליבי לחברי יושב-ראש הקואליציה אופיר כץ. אופיר, אני רוצה להודות לך על שהובלת את החוק הזה של הארוסות. אני יודעת כמה זה חשוב לך, כמה אתה נאבק. אתה לא מרפה. ממש ממש ממש תודה. אני רוצה להודות גם לחברת הכנסת מירב כהן, שהיא שותפה לעניין; גם לחברת הכנסת לשעבר עליזה לביא, שחוקקה את החוק – או לא חוקקה, הגישה הצעת חוק דומה; ליושב-ראש ועדת העבודה והרווחה חבר הכנסת אייכלר, שעוזר לנו לקדם אותו, וכמובן לשר הביטחון ולשר האוצר, שגם להם הנושא חשוב, ואנחנו עובדים כדי לדייק אותו. זה לא דבר קל, זה מורכב, אבל בוודאי ובוודאי שלא המורכבות ולא קושי ימנעו מאיתנו לתקן עוול שלא נולד היום.
אני כמובן רוצה להודות גם לארוסות עצמן ולמשפחות שלהן, ולתמר חיימוביץ, שהיא יושבת-ראש של עמותה נהדרת, שנקראת עמותת "הותיר אחריו חברה" – –
– – שעושה הכול כדי לתת מענה גם למאורסות, אבל גם לחברות שלא הגיעו לשלב של אירוסין.
אני חייבת לומר ששמעתי גם את רביד, גם את נעמה וגם את הלל, והן מדברות עם כל כך הרבה כוח ועוצמה. ומצד שני, לצד הכוח והעוצמה, אנחנו רואים את השבר הענק, שבר של חלום שכבר היה בידיים. זה מזכיר לי את הסיפור של הר נבו – של משה רבנו שהוביל את עם ישראל במדבר 40 שנה ובסוף לא הצליח להיכנס. הוא עמד על ההר וראה את הארץ שהוא כל כך רצה להיכנס אליה ובסוף לא הצליח. כך אותן מאורסות מדהימות, שכבר ראו את זה ממש על האצבע שלהן, את טבעת האירוסין. הן כבר שכרו אולם, הן כבר הזמינו שמלת כלה לבנה, שכל אחד ואחד מאיתנו – או יותר נכון, אנחנו הנשים חולמות על זה מהיותנו קטנות. אנחנו עוד שנייה בפורים ואין ילדה בישראל שלא התחפשה אי פעם לכלה. ואני יודעת שהן ראו את זה מול עיניהן. הן כבר הזמינו – חלקן הגדול – שמלות כלה, ובסוף הכול נגדע באיבו בגלל מלחמה, בגלל שאהוביהן הלכו להגן עלינו, על כל אחד ואחד פה בכנסת, ובוודאי כל אחד ואחד במדינת ישראל. הם נתנו את חייהם, והחובה המינימלית, כבוד היושב-ראש, החובה המינימלית שלנו כמדינה היא – א. לתת להם הכרה.
אני חייבת לשתף אותך ואת כל הנוכחים פה בסיפורים שאני שמעתי בעצמי – ומן הסתם גם חבר הכנסת אופיר, ואני בטוחה שכולכם פה – על איך חלקן קיבלו את ההודעה, ככה סתם פתאום. הן בדיוק היו ברכבת, הן בדיוק היו באיזשהו מקום – אחת הייתה במספרה, אחת הייתה באיזו התנדבות עם אבא שלה. אין שום הכרה רשמית, אף אחד לא מגיע אליהן באופן רשמי עם ההודעה הזו, וזה כשלעצמו אבל נורא ועוול נורא.
אבל גם את התמיכה – מספרת לי אחת, ואני לא אנקוב בשמה, שהיא ובעלה לעתיד, שנספה, שכרו ביחד דירה וגם התייעצו ביחד מי ילמד ומתי. בעלה לעתיד היה אמור להיכנס לקבע כמה ימים אחרי שהוא נפטר, נהרג. הוא היה אמור לפרנס את הבית והיא התחילה ללמוד. שניהם לא הגיעו מבתים מאוד עשירים ואמידים, ולכן התכנון היה שהוא יהיה בקבע והיא תלמד – הוא יממן את הלימודים שלה. הם גם שכרו דירה ביחד, והחתונה הייתה קרובה, והוא כבר לא פה. וכבר אין – צר לי שאני מערבבת גם נושאים כלכליים – על כן, כבר אין משכורת. זאת לא המשכורת, זה הדבר הקטן, אבל תראו כמה דבר קטן – אנחנו לא שמים לב אליו.
והיא נשארה ללמוד כשאין לה כסף לממן את הלימודים שלה, ועם דירה שכורה. עכשיו היא תלויה בטוב ליבו של המשכיר, כי אם הוא רוצה לעמוד על קוצו של יו"ד, הם חתמו על הסכם וצריך לקיים אותו. למה אנחנו לא יכולים, כמדינה, להכיר, לעזור למישהו שהקריב את חייו למען מדינת ישראל? ובת זוגו, שהם היו אמורים להיות תא משפחתי אחד, אמורה להישאר פה לבד, לא רק עם הכאב הענק, עם הצלקת שלעולם לא תתרפא, אלא גם עם ביורוקרטיות, גם עם חובות, גם עם תסבוכות משפטיות.
התפקיד שלנו, של כל אחד ואחד מאיתנו, זה להכיר תודה ולהעביר את החוק הזה. אז אני מקווה שנעשה את זה כמה שיותר מהר. ואני שוב מודה לחבר הכנסת אייכלר, יושב-ראש הוועדה, שבהחלט מקדם, לאופיר וכל היתר. תודה רבה.
888 מילים של מיכל מרים וולדיגר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.